ההצדקה החילונית לציונית

 תאורטית,מנקודת המבט של יהודי חילוני, שמאמין בערכים של הליברליזם וההומניות של תקופת הנאורות בתרבות המערב,  אם לא היתה לאומנות, שנאה גזעית, אתנית, דתית בעולם, כל העולם היה מדינה אחת, עם אחד, כל קבוצה אתנית, תרבותית, דתית, יכוה לחיות בשלום עם האחרות, כמו בשיר של ג'ון לנון, לא היה צריך  גם מדינה יהודית, אבל אנחנו יודעים שזה לא המצב וזה כבר 4000 שנה לא המצב ויש המון שנאה והתפלגות לקבוצות וכדומה והיהודים סבלו מזה הרבה מאוד, והאשליית ההשתלבות הופרכה יפה מאוד הרבה פעמים, דוגמה בולטת היא בגרמניה כשגם היהודים שנורא רצו להשתלב כיהודים אתניים אבל גרמנים פטריוטים נידחו על ידי הנאצים ונשלחו לתאי הגזים. אז במצב הזה גם ליהודים יש זכות להגדיר את עצמם כעם, ולחיות במדינה עצמאית משלהם כשהתרבות והמורשת שלהם היא יהודית, כולל הדת היהודית, אבל זה לא אומר מדינת הלכה או כפיית הדת.

 ‫ המאמר שלהלן מציג ניתוח היסטוריוגרפי ופוליטי המפריך את הטענה לפיה הציונות היא תנועה קולוניאליסטית, וממסגר אותה כתנועת מקלט של פליטים נרדפים. המאמר סוקר את גלי ההגירה היהודית, משווה את מלחמת 1948 להעברות אוכלוסין גלובליות אחרות באותה תקופה, מנתח את הרטוריקה הערבית והפלסטינית כלפי ישראל, ומשלב עדות היסטורית-משפחתית להמחשת מצוקת הפליטים היהודים באירופה של שנות השלושים.

מבוא: הצדקת הציונות מנקודת מבט חילונית והתמודדות עם נרטיב הקולוניאליזם

קיימות תשובות מבוססות היטב בצד הציוני לטענה הגורסת כי הציונות היא "ישות קולוניאלית לבנה על חשבון האוכלוסייה הילידית". עם זאת, נראה כי קהלים צעירים המאופיינים בחשיבה שטחית בפלטפורמות חברתיות כגון טיקטוק נוטים שלא להקדיש את הזמן הנדרש ללמידת עומק, אלא מצטרפים באופן נגרר לגל החברתי הפרוגרסיבי. בניגוד לנרטיב זה, התנועה הציונית אינה מקבילה היסטורית להגירת הבריטים לאמריקה, לאוסטרליה או למושבות באפריקה, אשר נעשתה על חשבון העמים הילידים. למעשה, זהו סיפור של אוכלוסייה נרדפת ממזרח אירופה, אשר נמלטה מאימת הנאצים ומשטרי דיכוי אחרים. מדובר בפליטים שמדינות העולם המערבי סירבו לקלוט, ובתגובה לכך, האימפריה הבריטית העניקה להם את הצהרת בלפור והכווינה את הגירתם לישראל.

דמוגרפיה של פליטות: הרכב ההגירה היהודית (1882–1960)

מבחינה סטטיסטית, מכלל היהודים שהיגרו לישראל משנת 1882 (שנת הגעתם של ראשוני המתיישבים הציונים) ועד לשנת 1960, כ-80% היו פליטים. אנשים אלו נמלטו מרדיפות, תוך נטישת בתיהם וחייהם הקודמים, אך ורק למען הישרדותם הפיזית. רק כ-20% מתוכם היו ציונים שהגיעו מתוך מניעים אידיאולוגיים מובהקים. דוגמה היסטורית רלוונטית לדינמיקה זו היא העלייה החמישית:

https://en.wikipedia.org/wiki/Fifth_Aliyah

חרף נתונים אלו, מתנגדי הציונות כיום מתייגים מהגרים אלו כ"קולוניאליסטים", תוך התעלמות בוטה מהעובדות ומהנסיבות ההיסטוריות. כאילו שאין הבדל בין פליטי שואה שעלו לישראל לאנגלי במאה ה 18 שמהגר לאר"ב ופותח מטע בדרום ומעסיק עבדים.

במקביל, מופנית כלפי ישראל האשמה על היעדרה של מדינה אחת גדולה ודו-לאומית בה חיים יהודים ופלסטינים יחד באחווה. דרישה זו מתעלמת מקיומה של שנאה עמוקה בצד הפלסטיני ומאידיאולוגיה מוצהרת השואפת לשחרר את כלל שטחי פלסטין, תוך גירוש או אף השמדה של כלל האוכלוסייה היהודית.

הקשר היסטורי גלובלי: העברות אוכלוסין ושינויי גבולות במאה ה-20

ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה קודרת ורוויית דם. במלחמות רבות שאירעו באותה תקופה, אוכלוסיות אזרחיות עצומות נעקרו מבתיהן ונאלצו לנוס על חייהן בימים נוראים של אלימות. במובן זה, המקרה הישראלי אינו בבחינת חריג. תופעות דומות של עקירה התרחשו ברחבי מזרח ומרכז אירופה וכן באסיה. בהקשר של הצהרת בלפור, שגויה המתודולוגיה המבודדת את הציונות מההקשר ההיסטורי הרחב. יש לבחון את כלל שינויי הגבולות באירופה במאה ה-20, את נדידת העמים והעברות האוכלוסין. לשם פרספקטיבה היסטורית, ניתן אף לבחון כיצד שטחים כגון טקסס וקליפורניה הפסיקו להיות חלק ממקסיקו. :-)

בהתייחס לנכבה ולאירועי מלחמת 1948, יש להשוותם לתהליכים מקבילים של עצמאות, העברות אוכלוסין ואלימות, כפי שמשתקף במקרים הבאים:

עצמאות, העברת אוכלוסין ואלימות

https://en.wikipedia.org/wiki/Partition_of_India#Independence,_population_transfer,_and_violence

בריחת וגירוש הגרמנים (1944–50)

https://en.wikipedia.org/wiki/Flight_and_expulsion_of_Germans_(1944%E2%80%9350

יציאת היהודים ממדינות ערב והאסלאם

https://en.wikipedia.org/wiki/Jewish_exodus_from_Arab_and_Muslim_countries

הניסיון לנתק אירועים אלו מהקשרם הכללי והגלובלי נגוע בהיתממות ערמומית. ההיסטוריה האנושית היא אכזרית וברוטלית בכל מקום. ההיטפלות הבלעדית ליהודים, תוך התעלמות מעוולות זהות כלפי עמים אחרים ומההקשר ההיסטורי הכולל, מהווה ביטוי של היתממות אנטישמית. 

תופעת העברות האוכלוסין מתועדת בהרחבה במקורות הבאים:

https://en.wikipedia.org/wiki/Population_transfer

https://en.wikipedia.org/wiki/Population_transfer_in_the_Soviet_Union

https://en.wikipedia.org/wiki/Polish_population_transfers_(1944%E2%80%931946

https://en.wikipedia.org/wiki/Nazi%E2%80%93Soviet_population_transfers

http://www.globalsecurity.org/military/world/war/forced-population-transfers.htm

זהו מהלך האירועים שהתרחש ב-25 מדינות באירופה ובמדינות רבות באסיה. בשום מקום אחר בעולם אין המדינות מנסות להחזיר את ההיסטוריה לאחור; זהו הדבר היחיד שקיימת לגביו הסכמה בינלאומית גורפת. גורמים בסכסוך הפלסטיני, לעומת זאת, ממשיכים לחיות ב-1948 ושואפים להחזיר את הגלגל לאחור. במקומות אחרים בהם אדמה החליפה ידיים ואוכלוסייה הוזזה בעקבות מלחמת העולם השנייה (וכן מלחמת העולם הראשונה), אירועי העבר נשכחו ברובם. תופעה זו אינה מתקיימת אצל הפלסטינים, אשר נמנעים מהסתכלות לעתיד ומתמקדים בהפיכת פני העבר. ניתן למצוא דוגמאות לקמפיינים של טיהור אתני גם במקרים מאוחרים יותר, כגון בוסניה:

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_ethnic_cleansing_campaigns

https://www.youtube.com/watch?v=viaK3c0QYvc

רטוריקה של השמדה וגירוש: ניתוח עמדות פלסטיניות ואזוריות

הדרישות העכשוויות של הצד הפלסטיני ובעלי בריתו חושפות אידיאולוגיה מובהקת. בחודש מאי 2018 נשא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, דברים מהם עלה כי לאחר "שחרור פלסטין" במלואה, לא יבוצע רצח עם נגד היהודים, אלא "רק" יידרש מהם לעזוב את שטחי פלסטין ולשוב למדינות מהן הם, הוריהם או סביהם הגיעו. על פי תפיסה זו, רק "יהודים ילידים של פלסטין" יורשו להישאר. בשיח הפוליטי הערבי, ביטוי זה מכוון לצאצאיהם של יהודים שהתגוררו בפלסטין טרם שנת 1882, המוגדרת כ"תחילת הפלישה הציונית". קבוצה זו מהווה כ-1% בלבד מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל, בעוד כל השאר צפויים לגירוש. נסראללה אף הצהיר כי הצעת העזיבה ניתנת בשפה ברורה, ואם לא תיענה, תפרוץ בקרוב מלחמה אפוקליפטית שבסופה "נתפלל בירושלים". קריאה ביקורתית של שפה מניפולטיבית זו מבהירה כי "ההבטחה" שלא לבצע רצח עם תקפה אך ורק בתנאי של עזיבה מרצון חופשי טרם פרוץ הלחימה. דברים ברוח דומה מעוגנים היטב באמנה הפלסטינית, באמנת החמאס, וספוגים עמוקות בתרבות הפלסטינית.

ההסבר לאי-חזרתם של הפליטים הפלסטינים לאחר מלחמת 1948 מפורט בקישור הבא:

https://www.quora.com/Why-were-the-Palestinians-who-fled-the-fighting-during-the-1948-war-not-allowed-to-return-to-their-homes-afterwards-Would-doing-so-have-prevented-the-Palestinian-refugee-issue-we-see-today

הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעצם קיומה של המלחמה. הישראלים אינם קדושים, אלא בני אדם שפעלו תחת ההבנה הקיומית של "להרוג או להייהרג", ובהתאם לכך לא הפגינו רחבות לב עם ניצחונם. הפלסטינים שברחו נתפסו כאויב ולא זכו לחמלה רבה מצד המנצחים. כתוצאה מכך, סוגיית הפליטים מתוחזקת כיום באופן מלאכותי. לשם הבנת הלך הרוח הערבי טרם המלחמה, חשוב לציין את הצהרתו של עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית. בטקסט המקורי צוין כי הדברים נאמרו בשידור ב-BBC ב-15 במאי 1947; עם זאת, בדיקה היסטורית מעלה כי מידע זה אינו מדויק ולא נמצא לו מקור. למעשה, הציטוט המדויק התפרסם בגיליון העיתון המצרי "אחבאר אל-יום" ב-11 באוקטובר 1947, בו הצהיר פאשה: "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח רב משמעות שידובר בו כמו על מעשי הטבח המונגוליים ומסעי הצלב." (מקור: מיתוסים ועובדות: מדריך לסכסוך הישראלי-ערבי: מיטשל ג'. בארד). המסקנה ההיסטורית הנגזרת מכך ברורה: כאשר צד אחד מתחייב למלחמת השמדה וטבח עצום במקרה של ניצחון, הוא אינו יכול לצפות שיתקבל בברכה בחזרה על ידי הצד המותקף במידה והפסיד במערכה.

"המדינה הקולוניאלית" מול מציאות פוליטית ודמוגרפית

לקראת שלהי המאה ה-19, בצל עליית תנועות הלאומיות באירופה והרדיפות הנוראות של יהדות מזרח אירופה, קמה התנועה הציונית וביקשה לכונן ריבונות יהודית במולדת ההיסטורית מתקופת התנ"ך. תנועה זו לא זכתה לתמיכה רחבה בקרב היהודים או להצלחה ניכרת עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, עת גברו הרדיפות ומדינות המערב – כדוגמת בריטניה – סגרו את שעריהן להגירה. בעקבות סגירת השערים אחרי משבר 1929, הפכה פלשתינה-א"י ליעד המקלט האפשרי היחיד, ויהודים נואשים רבים החלו להימלט אליה. התנגדותם של הפלסטינים המקומיים לתהליך זה הייתה מובנת, וכך נוצר קונפליקט טרגי בין שני נרטיבים מנוגדים.

בין 1882 ל-1914 היגרו לארצות הברית יותר משני מיליון יהודים, בעיקר ממזרח אירופה.

באותן שנים עלו לארץ ישראל כ-60,000 עד 70,000 יהודים בלבד, לפי האומדנים המקובלים.

אחרי הצהרת בלפור נפתחו אפשרויות חדשות לעלייה, אך לא התקיים חופש הגירה בלתי מוגבל מבחינה חוקית.

הספר הלבן הראשון פורסם כבר בשנת 1922, הספר הלבן השני פורסם ב-1930.

ההגירה היהודית בשנים 1882 עד 1914

לפי האנציקלופדיה של מכון YIVO, יותר משני מיליון יהודים ממזרח אירופה היגרו לארצות הברית בין 1881 ל-1914. לעומת זאת, ההיסטוריון גור אלרואי מעריך שבין 1882 ל-1914 הגיעו לארץ ישראל כ-60,000 יהודים. מדובר במספרי כניסות ולא בהכרח במספר האנשים שנשארו לצמיתות. כלומר, לארצות הברית היגרו בערך פי 30 עד 35 יהודים מאשר לארץ ישראל. 

הדברים המקוריים של חיים ויצמן, שהתפרסמו ב-28 ביולי 1920

ההתבטאות המפורסמת אינה רק זיכרון היסטורי מאוחר. היא מופיעה בדברים של ויצמן שפורסמו בעיתון ״הארץ״ ב-28 ביולי 1920, ונכללו לאחר מכן באוסף נאומיו. ויצמן מתח ביקורת על היעדר ההתגייסות של העם היהודי למפעל הציוני. הוא טען שאילו היהודים היו משקיעים את המשאבים והמאמצים הדרושים, אפשר היה להביא לארץ חצי מיליון איש. את דבריו סיים בקריאה:

״העם היהודי, איכה?״

זו הייתה ביקורת הן על ממדי העלייה והן על המחסור בכספים, בהתארגנות ובכוח אדם למימוש ההזדמנות המדינית. טענתו בדבר חצי מיליון עולים הייתה הערכה שלו לאפשרות שלא מומשה, ולא נתון על כושר קליטה שהוכח בפועל.

אפשר לקרוא את המקור במלואו: [חיים ויצמן, העם היהודי איכה, פרויקט בן יהודה](https://benyehuda.org/read/35026).

האם הבריטים אפשרו עלייה בלתי מוגבלת?

בשנת 1920, עם המעבר לשלטון אזרחי בריטי, הוסרו הגבלות רבות והאפשרות לעלות לארץ התרחבה מאוד. ויצמן עצמו הביע באותה שנה חשש שהעלייה תהיה גדולה מיכולת המוסדות הציוניים לקלוט אותה. אולם משנת 1922 קבע הספר הלבן של צ'רצ'יל את עקרון כושר הקליטה הכלכלי. לכן אין בסיס לטענה שבכל השנים 1917 עד 1929 התקיים חופש הגירה בלתי מוגבל.

כמה יהודים עלו בפועל בשנות העשרים?

לפי הנתונים שהובאו בדוח ועדת החקירה המלכותית הבריטית, בשנים 1920 עד 1929 נרשמו 99,806 מהגרים יהודים לארץ ישראל. העלייה הגיעה לשיאה בשנת 1925, שבה הגיעו 33,801 יהודים, אך בעקבות המשבר הכלכלי ירדה מאוד. בשנת 1927 הגיעו רק 2,713, ואף עזבו את הארץ יותר יהודים משהגיעו אליה.

לשם השוואה, לפי הנתונים שמביא גור אלרואי, בין 1919 ל-1929 הגיעו לארצות הברית 345,775 מהגרים יהודים, אף שבשנים 1921 ו-1924 הוחמרו מאוד הגבלות ההגירה האמריקניות.

המסקנה ההיסטורית היא שאכן הייתה בשנות העשרים הזדמנות משמעותית להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל, והיא לא מומשה בהיקף שקיוו לו ויצמן ומנהיגים ציונים אחרים. עם זאת, אי אפשר להסביר זאת רק בחוסר רצון של היהודים לעלות. העוני בארץ, המחסור במקומות עבודה, קשיי הקליטה, העדר המימון ורשתות המשפחה והפרנסה באמריקה היו גורמים חשובים בבחירת יעד ההגירה.

עם זאת, ההיסטוריה אינה תהליך הפיך. עשרות מיליונים הפכו לפליטים לאחר מלחמת העולם השנייה וגבולות מדיניים שורטטו מחדש. מדינת ישראל כיום משמשת בית לכ-7.5 מיליון יהודים, שרובם נולדו בה לאחר שנת 1948. יישום של "פתרון" הגורס כי על ישראל לחדול מלהתקיים ועל כל היהודים לעזוב, מחייב באופן לוגי שגם כל האירופאים באמריקה הצפונית והדרומית, אוסטרליה וניו זילנד יידרשו לעזוב את בתיהם. האשמה על אי השגת פשרה טריטוריאלית אינה מוטלת אך ורק על הצד הישראלי; קיימת במקביל קיצוניות רדיקלית בצד הפלסטיני, הבאה לידי ביטוי במעשי טרור מחרידים נגד אזרחים יהודים ובהצהרות רשמיות על מאבק חמוש עד לסילוקו של היהודי האחרון.

לפי התפיסה הפלסטינית הרווחת, המדינה העתידית שייכת ללאום הערבי-פלסטיני ואמורה להיות מדינה אתנית הטהורה מנוכחות יהודית, תפיסה הנגזרת ממאפייני התרבות והאמונה שלהם. לאור זאת, אין מקום להפעלת סטנדרטים כפולים בזירה הבינלאומית. כל ניסיון לכפות מבנה של מדינה לא-אתנית משותפת ליהודים ופלסטינים יחד צפוי להוביל להיווצרותה של מציאות מדממת הדומה לזו של בלפסט, סוריה או בוסניה. חובה להבחין בין תשוקות אוטופיות לבין מציאות גיאופוליטית קשיחה. ערביי ישראל כיום מנהלים חיים תקינים וטובים בתוך גבולות המדינה. מלחמת 1948 הייתה מלחמה אופיינית למאבקים לאומיים ברחבי העולם, שכן רוב המדינות כיום – ובפרט חברות ערביות ומוסלמיות – מהוות מדינות לאום אתניות.

עדות אישית ומקרה בוחן היסטורי: ההגירה כהצלה מקטסטרופה

במענה לשאלה "מדוע בכלל הלכתם לשם, הרי ידעתם שהערבים כבר שם?", ניתן להציג מקרה בוחן משפחתי המדגים את המציאות הכללית. סבי וסבתי מצד אמי היגרו לישראל תחת שלטון המנדט הבריטי בשנת 1935. הגירתם נבעה מתנאי העוני, הדיקטטורה והאנטישמיות בפולין, במציאות אירופית שהלכה והקדירה. צעד זה הציל את חייהם, שכן כל ארבעת אחיו ואחיותיו של סבי נספו בשואה שנים ספורות לאחר מכן. בדומה לכך, סבי וסבתי מצד אבי נמלטו מרומניה ממש ברגע האחרון, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.

במהלך שנות השלושים, אף גורם בינלאומי לא הסכים לקלוט פליטים יהודים, לרבות מדינות מערב אירופה וארצות הברית. יהודים אשר הצליחו להימלט ממזרח אירופה ומגרמניה למדינות כמערב אירופה (כגון צרפת), נלכדו בסופו של דבר על ידי הנאצים ונשלחו גם הם למחנות ההשמדה כאושוויץ. זהו למעשה סיפורה של כ-80% מההגירה היהודית לישראל עד לשנת 1948. הרוב המכריע לא הורכב ממהגרים אידיאולוגיים, אלא מפליטים נרדפים שחיפשו מקלט בתקופה בה הגירה מסודרת הייתה בלתי אפשרית, והכניסה למדינות המערב נאטמה כליל. היו אלו השלטונות הבריטיים אשר, לאחר שסירבו להתיר את כניסתם של הפליטים היהודים מגרמניה לשטחם בין 1933 ל-1939, הפנו אותם לישראל מסיבות הומניטריות, תוך ניצול סמכותם השלטונית באזור.

 

היו טרנספרים וחילופי אוכלוסין נוספים במזרח אירופה סביב מלחמת העולם השנייה. הבולטים שבהם כוללים את חילופי האוכלוסין הרשמיים בין רומניה לבולגריה ב-1940, הגירושים והבריחות ההמוניות בין רומניה להונגריה בעקבות חלוקת טרנסילבניה באותה שנה, חילופי האוכלוסין בין צ'כוסלובקיה להונגריה בין 1945 ל-1948, וכן חילופי האוכלוסין העצומים בגודלם בין פולין לברית המועצות עם תום המלחמה.

הסכם קראיובה, שנחתם בספטמבר 1940 בין רומניה לבולגריה בלחץ מעצמות הציר, מהווה דוגמה קלאסית לחילופי אוכלוסין מוסדרים במזרח אירופה. במסגרת הסכם זה, רומניה נאלצה להחזיר לבולגריה את חבל דרום דוברוג'ה, שבו שלטה מאז מלחמת הבלקן השנייה ב-1913. ההסכם כלל סעיף של חילופי אוכלוסין חובה, שבמסגרתו נאלצו בין 100,000 ל-110,000 רומנים וארומנים לעזוב את בתיהם שבדרום דוברוג'ה ולעבור צפונה אל תוך השטח שנותר בידי רומניה. מנגד, בין 62,000 ל-77,000 בולגרים שחיו בצפון דוברוג'ה נאלצו לעקור דרומה לשטח הבולגרי החדש.

באשר לרומניה והונגריה, המצב היה שונה מבחינה משפטית אך זהה מבחינת התוצאה הדמוגרפית בשטח. באוגוסט 1940, במסגרת "תכתיב וינה השני", אילצו גרמניה ואיטליה את רומניה למסור את צפון טרנסילבניה להונגריה. שינוי גבול זה העביר כ-2.5 מיליון תושבים לשליטה הונגרית, מתוכם למעלה ממיליון רומנים. למרות שלא נחתם הסכם רשמי לחילופי אוכלוסין דו-צדדיים כפי שקרה מול בולגריה, המציאות האלימה הובילה לטרנספר דה-פקטו. שלטונות הונגריה החלו בגירוש שיטתי, התנכלויות ומעשי אלימות נגד האוכלוסייה הרומנית. על פי ההערכות ההיסטוריות, בין 1940 ל-1944 גורשו או נמלטו מצפון טרנסילבניה בין 100,000 ל-220,000 רומנים אל תוך גבולות רומניה. במקביל, כמאה אלף הונגרים שחיו בדרום טרנסילבניה, שנותרה תחת שלטון רומני, נמלטו צפונה לשטחי הונגריה מחשש לפעולות תגמול.

דוגמה נוספת לחילופי אוכלוסין כפויים התרחשה לאחר מלחמת העולם השנייה בין צ'כוסלובקיה להונגריה. עם תום המלחמה, ממשלת צ'כוסלובקיה שאפה לייצר מדינה הומוגנית יותר מבחינה לאומית וביקשה לגרש מאות אלפי הונגרים משטחי סלובקיה של ימינו. תחת חסות בינלאומית, יצא לפועל הסכם לחילופי אוכלוסין בין השנים 1945 ל-1948. במסגרת מהלך זה, בין 70,000 ל-120,000 הונגרים הועברו בכפייה מסלובקיה להונגריה ורכושם הוחרם. בכיוון ההפוך, כ-72,000 סלובקים שחיו בהונגריה עברו לשטחי צ'כוסלובקיה, בתהליך שהוגדר אמנם כהתנדבותי, אך לווה בתעמולה אינטנסיבית ובלחצים פוליטיים.

היקף גדול בהרבה של חילופי אוכלוסין נרשם בין פולין לברית המועצות בין השנים 1944 ל-1946. בעקבות שרטוט מחדש של גבולות פולין לאחר המלחמה, איבדה פולין שטחים נרחבים במזרח המדינה לטובת הרפובליקות הסובייטיות של אוקראינה, בלארוס וליטא. כדי להתאים את הדמוגרפיה לגבולות הפוליטיים החדשים, התבצעו העברות אוכלוסין מסיביות שתואמו בין הממשלות. הנתונים מצביעים על כך שבין 1.16 ל-1.5 מיליון פולנים אתניים נעקרו מהשטחים שעברו לשליטה סובייטית והועברו מערבה אל תוך גבולותיה החדשים של פולין. מנגד, כחצי מיליון אוקראינים, בלארוסים וליטאים שהתגוררו בשטחי פולין הועברו מזרחה אל תוך שטחי ברית המועצות.