המיתוס של השמאל הרדיקלי בדבר ''היהודים חיו באידיליה בארצות ערב והאיסלם
עד ש"הגיעו הציונים". הביטוי היהודים הערביים:
.
המיתוס של השמאל הרדיקלי בדבר "היהודים חיו באידיליה בארצות ערב והאיסלם עד ש"הגיעו הציונים"
היתה תקופה בספרד של ימי הבינים תחת שלטון המורים המוסלמים שבה היהודים זכו ליחס הוגן.
אבל בהכללה ב 1,400 שנות חיים יהודיים תחת שלטון האיסלם בארצות ערב , החל ממוחמד והכיבוש המוסלמי הגדול במאה ה 7 לספירה , היהודים וכן הנוצרים , נחשבו בני מעמד הדימים. וזה אומר שהם סבלו מרדיפות,דיכוי,השפלות,אפליה,גזל,עושק וכן לעיתים פוגמים בהם התפלו מוסלמים על שכונות יהודיות ורצחו מאות. היו גם עלילות דם בסגנון האירופאי.
הנרטיב השמאלי רדיקלי הוא של החיים האידילים של היהודים בארצות ערב עד ש"באו הציונים", עוררו זעם כלל ערבי על "הפלישה לפתסטין" והסיתו את ה"יהודים הערבים" לזהות "יהודית ציונית" ואם לא הציונים הכל היה אידיליה ודבש. בנרטיב שלהם לא היה עם יהודי אחד לאורך אלפי שנים מבוסס על זהות משותפת של כל היהודים כצאצאי אברהם אבינו וצאצאי היהודים מתקופת התנ"ך.
נרטיב זה הינו המצאה חסר שחר. פשוט ההפך מהאמת ההסטורית.
מדובר בקבוצה ששוללת את הזהות המשותפת היהודית ולעיתים מסיתה את היהודים המזרחיים נגד הציונות והזהות היהודית בנסיון לפורר את הזהות היהודית ציונית מתוך התנגדותם למדינת ישראל ולציונות.
לגבי מצב היהודים בארצות ערב לאורך ההיסטוריה ראה הספר "הדימים" מאת בת יאור ובהספר באוהלי ישמעאל תולדות היהודים בארצות האסלאם מרטין גילברט
http://moreshet-morocco.com/category/%D7%94%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%A1%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8/
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2139765
למרות תקופות רבות של שגשוג וסובלנות, היהודים מעולם לא נתפשו כחלק מהקולקטיב. על כן, בשעות מצוקה פנימית או חיצונית - מרידות או מלחמות, למשל - נטו השלטונות או ההמון להיפרע מהיהודים. פגיעות ברכוש ובנפש היו עניין שבשיגרה. מעשי רצח, ביזה ואונס ליוו את היהודים לכל אורך ההיסטוריה המשותפת להם ולמוסלמים.
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=968270
---
וכאן:
במהלך ימי הביניים חוו היהודים רדיפות אלימות באזורים שונים של עולם האסלאם, לעתים מצד השלטונות המוסלמים ולעתים מצד ההמונים. הרדיפות המשמעותיות ביותר בתקופה זו התרחשו בספרד, צפון אפריקה ותימן, אך פגיעות בחיי היהודים קרו גם באזורים אחרים של עולם האסלאם. על אף שפגיעות אלה היו הפרה לכאורה של חוזה עומר, הן הוצדקו על ידי הטענה שהיהודים עצמם הפרו ראשונים את תנאי עומר, נהגו בגאוות-יתר, על ידי הסתה אנטי-יהודית, או כתוצאה מתאוות הרכוש היהודי. כמיעוט חלש וחסר הגנה היו היהודים מטרה נוחה להתקפות בתקופות של אי-יציבות.
דוגמאות למקרי אלימות קשים נגד יהודים בימי הביניים ניתן למצוא גם בארץ ישראל. כך למשל, בשנת 1024 נערך טבח
באוכלוסייה היהודית של העיר רמלה על ידי תושביה המוסלמים, ובנוסף יהודים רבים עונו עד שהם מסרו היכן החביאו את כספם. בשנת 1033 נערך אחד הטבחים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית בעולם האסלאם, טבח ביהודי העיר פאס, בו נהרגו למעלה מ-6000 מתושבי העיר על ידי שבט צפון אפריקאי קנאי לאסלאם שכבש אותה. במהלך רדיפות אלימות בעיר גרנדה בשנת 1066, הידועות גם בשם פוגרום גרנדה, נהרגו למעלה מ-4000 מיהודי העיר בעקבות הסתה נגד הוזיר היהודי, יהוסף בר שמאול הלוי הנגיד, בנו של שמואל הנגיד. פוגרום גרנדה נתפש על ידי חוקרים אחדים כסופו של תור הזהב של יהודי ספרד. בבגדאד בשנת 1121 תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני
תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של
צעירים שהכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד. בזמן שלטונה של ושלת אל-מוראביטון, שנחשבה למתונה ביחסה
ללא-מוסלמים, מקורות מוסלמים מציינים שנערכו פרעות באוכלוסייה היהודית של קורדובה בעקבות מציאתה של גופה של מוסלמי ברובע היהודי. כמו כן מנהיג שושלת אל-מוראביטון, יוסוף בן תאשפין, הרס בשנת 1090 את הרובע היהודי המתחדש בגרנדה במהלך כיבוש העיר מידי ממלכה נוצרית, בגין האשמה כנגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.
עם עלייתה של שושלת אל-מוואחידון (1121-1269) בספרד וצפון אפריקה החלו כמה ממעשי הרדיפות החמורים ביותר בתולדות יהדות ארצות האסלאם. בפני רבים מהיהודים הועמדה הבחירה בין התאסלמות למוות על קידוש השם, ורבים נמלטו מספרד וארצות המגרב, ביניהם הרמב"ם ומשפחתו. לפי עדויות מהתקופה, בעקבות הטבח והמרות הדת הכפויות
על ידי שושלת אל-מוואחידון, הוחרבו רוב הקהילות היהודיות הענפות בספרד וצפון אפריקה, עד ש"לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (פורטוגל)" . ניתן למצוא בכתבי הרמב"ם התייחסות לרדיפות היהודים על ידי שושלת אל-מוואחידון ושלטונות תימן באיגרות הרמב"ם. בשנת 1260 התרחשו מהומות אנטי-נוצריות ואנטי-יהודיות בדמשק בחסות הכיבוש המונגולי של העיר. בשנת 1284 מהומות אנטי-יהודיות פרצו בבגדאד בעקבות ספר של פילוסוף יהודי בשם אבן כמונה שסקר את שלוש הדתות המונותאיסטיות והכיל ביקורת כלפי האסלאם. בשנת 1291
נרצח וזיר יהודי בפרס ביחד עם קבוצה ממקורביו, מה שסימן את תחילתן של מהומות אנטי-יהודיות ברחבי פרס ועיראק, בפרט כנגד יהודים שהחזיקו תפקידים בכירים.
מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מיסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, במקרים כאלה הכביד העול הכלכלי על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי
מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלותשאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם.
משלהי המאה ה-18 ובמשך כל המאה ה-19 סבלו יהודי ארצות האסלאם לא רק מעוני אלא גם מאיבה פעילה - גירושים, התפרצויות אלימות וטבח. בין 1770 ל-1786 גורשו היהודים מג'דה, ומרביתם נמלטו לתימן. מעשי טבח אירעו ב-1790
ביהודי טטואן, שבמרוקו; ב-1828 ביהודי בגדאד; ב-1839 ביהודי משהד שבאיראן ועל אלה שנותרו בחיים נגזר להתאסלם; ב-1867 ביהודי ברפורוש. ב-1834 נעשו מעשי אלימות וביזה בצפת. במהלך המאה ה-19 סבלו יהודי האימפריה העות'מאנית ממספר רב של עלילות דם, אשר המקור להם כמעט תמיד בקהילות נוצרית שגרו בסמיכות. המפורסם שבהם אירע ב-1840 בדמשק. על פי רוב, השלטונות העות'מאניים עשו מאמץ להגן על הנתינים היהודים מפני האוכלוסייה המקומית.
-
אפליה זו לבשה ופשטה צורות שונות, אך עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של היהודים. יהודים נדרשו לדוגמה לשלם מס מיוחד (ג'יזיה). הם לא יכלו לשמש עדים בבית משפט אם בתיק היה מעורב מוסלמי. יהודים לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים. לעתים נאלצו ללבוש גלימות ונעליים מיוחדות כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. בגדים ירוקים (צבע האסלאם) נאסרו עליהם לחלוטין. מוסלמים יכלו לקיים יחסי מין עם יהודיות, אך על יהודים נאסר לקיים יחסי מין עם מוסלמיות (עבירה שדינה מוות). גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, ואילו נשים נאלצו להשתמש בבתי מרחץ נפרדים. מעמד "בני החסות" בוטל רשמית רק במאה ה–19 על ידי הסולטן העותמאני.
גילברט מפריך אפוא לחלוטין את "מיתוס ההרמוניה". הוא מראה כיצד התנכלו ליהודי ירושלים במאה התשיעית, מזכיר את התאסלמותם בכפייה של יהודי תימן בימי הרמב"ם, ועל התקופה העותמאנית הוא כותב לסיכום כי היהודים חשו את "אי הוודאות הבסיסית של החיים תחת שלטון מוסלמי: כפילות של הזדמנויות מחד ומגבלות מאידך, שילוב של הגנה ורדיפות" (עמ' 101). רבים מציינים את תור הזהב של יהודי ספרד כדוגמה לדו־קיום ולשגשוג תרבותי וחברתי של הקהילה היהודית תחת השלטון המוסלמי, ובצדק. אך רק מעטים יודעים כיצד בא עידן זה אל קצו ב–1066 - "בהתקפה פראית של מוסלמים מקומיים נגד האוכלוסייה היהודית של גרנדה, שבמהלכה נרצחו כחמשת אלפים יהודים. מספר זה היה זהה, ואולי עלה על מספר היהודים שנהרגו בידי החיילים הנוצרים... בתחילת מסע הצלב הראשון" (עמ' 59).
הפוגרומים בקהילות היהודיות בארצות האסלאם כמעט לא הותירו חותם בהיסטוריוגרפיה היהודית. כך, לדוגמה, בעשור הראשון של המאה ה–20 אירעה סדרה ארוכה של מעשי רצח ביהודי מרוקו - בעיר טאזה ב–1903 (40 הרוגים), בעיר סטאט ב–1907 (50 הרוגים) ובקזבלנקה ב–1907 (30 הרוגים). רק לשם ההשוואה, בפרעות קישינב, שהיו ציון דרך בתולדות הציונות והעם היהודי ואירעו באותו זמן בדיוק, נהרגו 49 יהודים.
במחצית המאה ה–20 הלך והידרדר מצבם של היהודים בארצות האסלאם, בעיקר בגלל התחזקות הלאומיות הערבית ובשל הסכסוך המחריף בין יהודים לערבים בארץ ישראל. היהודים נתפשו כמשתפי פעולה עם "הציונים בפלשתינה", אם הזדהו עם הציונות ואם לאו. הקהילות היהודיות מצאו עצמן ללא הגנה, חשופות למינים שונים של פורענויות. בתוך כשני עשורים ידעו יהודים אלה פיטורים, הלאמות רכוש, שלילת אזרחות, הקפאת חשבונות בנקים, מעצרים, עינויים וגירוש.
הגרוע מכל כמובן היו מעשי הרצח ההמוניים: בבגדאד נרצחו ב–1941 יותר מ–150 יהודים בפוגרום בחג השבועות; בטריפולי שבלוב נרצחו 133 יהודים בנובמבר 1945; עשרות יהודים בדמשק ובחלב נרצחו בפרעות בשנת 1948; פרעות ביהודי עדן הותירו ב–1947 כמעט 100 הרוגים; עשרות יהודים נרצחו בקהיר ובאלכסנדריה בקיץ 1948. בתוך זמן קצר חרבו הקהילות העתיקות האלה, וממיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשנות ה–40 לא נותר כמעט זכר.
תולדות היהודים בארצות האסלאם מפריכות נדבך משמעותי בנרטיב הערבי לסכסוך, ולפיו עד הציונות "הכל היה בסדר"; יהודים חיו בשלום ובהרמוניה תחת שלטון מוסלמי, טוענים הפלסטינים, והציונות היא זו שיצרה את הסכסוך. ידיעת העובדות אינה מאפשרת לדבוק בנרטיב הזה. כל עוד תהיה זו התפישה הרווחת בקרב האליטה בישראל, קורותיהם של יהודי ארצות ערב נדונים להישאר בקרן זווית. יש לקוות כי ספרו של גילברט יבשר את תחילתו של דיון שבסיסו היסטורי־עובדתי, ולא רק פוליטי.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9D
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10154375682916832&set=a.10150102852046832.282537.703546831&type=3&theater
xxxxx xxxxxx
ח אתה מקשקש פה את עצמך לדעת. תימנים מתו בחאשד כמו זבובים בזמן שהעלו לכאן פולנים.
Like · Reply · 15 mins
H
קודם כל אין קשר בין מה שכתבתי על 1,400 שנים של התעללות ,פוגרומים ורצח שבוצעו ביהודים במדינות האיסלם מאז שנת 650 לספירה ואילך לסוגית שנות העליה ההמונית מ 1949 ואילך. אבל גם בענין הזה העובדות שונות מטענתך. ב 1949, כשתמה מלחמת השיחרור, היו כ 900,000 יהודים מועמדים לעליה מכל העולם. המדינה היתה מאד קטנה ומאד עניה והיו חייבים לקבוע סדרי עדיפויות. הוחלט לפעול לפי דרגות הסיכון בהם נמצאו היהודים. הוחלט שראשונים יועלו יהודי תימן כי הסכנה לחייהם היא הגדולה ביותר והם הועלו ב 49. אח"כ ניתנה עדיפות לניצולי השואה, נכון לא היתה סכנה לחייהם ,אבל האם אני באמת צריך להסביר למה ?במקום השלישי הועלו יהודי עירק. הוחלט להעדיף אותם כי ההערכה היתה שהסכנה לחייהם גדולה מהסכנה ברומניה. במקום הרביעי הועלו יהודי רומניה. יהודי צפון אפריקה ,מרוקו בעיקר ,נשארו במקום האחרון כי בשנים אלו המדינות עדיין לא קיבלו עצמאות ותחת השלטון הצרפתי לא נשקפה להם סכנה. ב 49 ואילך בתימן ובעירק ממש התחילו מעשי רצח ופוגרומים הסכנה היתה אדירה. אלו הם העובדות האמיתיות.כיוון שהמציאות אינה שחור לבן אלא מורכבת מגווני אפור, מה שכתבתי כאן לא סותר קיום התנשאות ואף גזענות מצד פרטים כלפי העולים מארצות ערב אחרי שהגיעו ואת נושא העלמות/חטיפות ילדים. אפשר להבין את זה, צריך רק להשתחרר מראית העולם הדו קוטבית, שחור ולבן.
Like · Reply · 7 mins · Edited
H
יהודי תימן ב 1949:משלחות שבדקו את מצב הקהילה חזרו עם דיווחים קשים. אחד מהם, דו"ח שנכתב על ידי משלחת רפואית בראשות ד"ר יוסף מאיר הוגש בספטמבר 1949 תיאר בצבעים קודרים את מצבם הקריטי של בני הקהילה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כתב ביומנו:ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן
ובהמשך בנאום שנשא בכנסת אמר דוד בן-גוריון:[5]לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאט עליית תימן (מכיוון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים – ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאט קצב העלייה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים
שינויים פוליטיים בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה של תימן במהלך ניסיון מהפכה שטלטל את תימן. במסגרת המאבק בין בנו של האימאם המת לקושרים הותקפו היהודים, שהיו עד אז בני חסותו של האימאם. גם משהתגבר האימאם החדש על הקושרים-המורדים, הוציאם להורג ותפס את רסן השלטון סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק למוסלמים לפרוק את תסכולם על שכניהם היהודים.
Like · Reply · Just now
H
יהודי תימן הועלו ברובם ב 1949 !!! זה המועד המוקדם ביותר האפשרי, מיד בתום מלחמת העצמאות וקיבלו קדימות (מוצדקת) על פני ניצולי השואה.
Like · Reply · Just now
H
גולדה מאיר מתארת בזיכרונותיה את העלאת יהודי תימן:[8]
Cquote2.svg ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, הורע מצב יהודי תימן. אלפים מיהודי תימן – ששמעו כי סוף-סוף קמה מדינת ישראל – נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו – בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר תנ"ך. רובם הגיעו לעַדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על ידי ועד הג'וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי התנ"ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת סואץ לשיִט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד – וזו הייתה דרך האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שעד מהרה נודע בשם "מרבד הקסמים"! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל ארבעים ושמונה אלף יהודים תימנים. לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. "ראית כבר פעם אווירון?" שאלתי קשיש אחד מגוּדל זקן. "לא," השיב. "אבל אתה לא פחדת לטוס?" הוספתי לשאול. "לא," חזר ואמר בתוקף רב. "הכול כתוב בתנ"ך. בישעיה. 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'."
Cquote3.svgבשלב השני של מבצע על כנפי נשרים, על פי נתוני ארגון הג'וינט, עלו מתימן עצמה 41,092 יהודים. בנוסף עלו לישראל גם 1500 יהודים מעדן וכן מעל 500 יהודים מאריתראה וג'יבוטי.סוף מבצע על כנפי נשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]נוסף על הטסת עולי תימן בשני השלבים העיקריים של המבצע, היו עוד 28 טיסות עם עולים מעדן. בשלב זה הגיעו עוד 1,344 עולים מתימן ו-449 עולים מעדן ב-80 טיסות נוספות שנערכו בין אוקטובר 1950 לאפריל 1956.לאחר שני המבצעים נותרו בתימן כ-300 יהודים המהווים את השריד של קהילת תימן המפוארת.
עד ש"הגיעו הציונים". הביטוי היהודים הערביים:
.
המיתוס של השמאל הרדיקלי בדבר "היהודים חיו באידיליה בארצות ערב והאיסלם עד ש"הגיעו הציונים"
היתה תקופה בספרד של ימי הבינים תחת שלטון המורים המוסלמים שבה היהודים זכו ליחס הוגן.
אבל בהכללה ב 1,400 שנות חיים יהודיים תחת שלטון האיסלם בארצות ערב , החל ממוחמד והכיבוש המוסלמי הגדול במאה ה 7 לספירה , היהודים וכן הנוצרים , נחשבו בני מעמד הדימים. וזה אומר שהם סבלו מרדיפות,דיכוי,השפלות,אפליה,גזל,עושק וכן לעיתים פוגמים בהם התפלו מוסלמים על שכונות יהודיות ורצחו מאות. היו גם עלילות דם בסגנון האירופאי.
הנרטיב השמאלי רדיקלי הוא של החיים האידילים של היהודים בארצות ערב עד ש"באו הציונים", עוררו זעם כלל ערבי על "הפלישה לפתסטין" והסיתו את ה"יהודים הערבים" לזהות "יהודית ציונית" ואם לא הציונים הכל היה אידיליה ודבש. בנרטיב שלהם לא היה עם יהודי אחד לאורך אלפי שנים מבוסס על זהות משותפת של כל היהודים כצאצאי אברהם אבינו וצאצאי היהודים מתקופת התנ"ך.
נרטיב זה הינו המצאה חסר שחר. פשוט ההפך מהאמת ההסטורית.
מדובר בקבוצה ששוללת את הזהות המשותפת היהודית ולעיתים מסיתה את היהודים המזרחיים נגד הציונות והזהות היהודית בנסיון לפורר את הזהות היהודית ציונית מתוך התנגדותם למדינת ישראל ולציונות.
לגבי מצב היהודים בארצות ערב לאורך ההיסטוריה ראה הספר "הדימים" מאת בת יאור ובהספר באוהלי ישמעאל תולדות היהודים בארצות האסלאם מרטין גילברט
http://moreshet-morocco.com/category/%D7%94%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%A1%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8/
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2139765
למרות תקופות רבות של שגשוג וסובלנות, היהודים מעולם לא נתפשו כחלק מהקולקטיב. על כן, בשעות מצוקה פנימית או חיצונית - מרידות או מלחמות, למשל - נטו השלטונות או ההמון להיפרע מהיהודים. פגיעות ברכוש ובנפש היו עניין שבשיגרה. מעשי רצח, ביזה ואונס ליוו את היהודים לכל אורך ההיסטוריה המשותפת להם ולמוסלמים.
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=968270
---
וכאן:
במהלך ימי הביניים חוו היהודים רדיפות אלימות באזורים שונים של עולם האסלאם, לעתים מצד השלטונות המוסלמים ולעתים מצד ההמונים. הרדיפות המשמעותיות ביותר בתקופה זו התרחשו בספרד, צפון אפריקה ותימן, אך פגיעות בחיי היהודים קרו גם באזורים אחרים של עולם האסלאם. על אף שפגיעות אלה היו הפרה לכאורה של חוזה עומר, הן הוצדקו על ידי הטענה שהיהודים עצמם הפרו ראשונים את תנאי עומר, נהגו בגאוות-יתר, על ידי הסתה אנטי-יהודית, או כתוצאה מתאוות הרכוש היהודי. כמיעוט חלש וחסר הגנה היו היהודים מטרה נוחה להתקפות בתקופות של אי-יציבות.
דוגמאות למקרי אלימות קשים נגד יהודים בימי הביניים ניתן למצוא גם בארץ ישראל. כך למשל, בשנת 1024 נערך טבח
באוכלוסייה היהודית של העיר רמלה על ידי תושביה המוסלמים, ובנוסף יהודים רבים עונו עד שהם מסרו היכן החביאו את כספם. בשנת 1033 נערך אחד הטבחים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית בעולם האסלאם, טבח ביהודי העיר פאס, בו נהרגו למעלה מ-6000 מתושבי העיר על ידי שבט צפון אפריקאי קנאי לאסלאם שכבש אותה. במהלך רדיפות אלימות בעיר גרנדה בשנת 1066, הידועות גם בשם פוגרום גרנדה, נהרגו למעלה מ-4000 מיהודי העיר בעקבות הסתה נגד הוזיר היהודי, יהוסף בר שמאול הלוי הנגיד, בנו של שמואל הנגיד. פוגרום גרנדה נתפש על ידי חוקרים אחדים כסופו של תור הזהב של יהודי ספרד. בבגדאד בשנת 1121 תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני
תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של
צעירים שהכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד. בזמן שלטונה של ושלת אל-מוראביטון, שנחשבה למתונה ביחסה
ללא-מוסלמים, מקורות מוסלמים מציינים שנערכו פרעות באוכלוסייה היהודית של קורדובה בעקבות מציאתה של גופה של מוסלמי ברובע היהודי. כמו כן מנהיג שושלת אל-מוראביטון, יוסוף בן תאשפין, הרס בשנת 1090 את הרובע היהודי המתחדש בגרנדה במהלך כיבוש העיר מידי ממלכה נוצרית, בגין האשמה כנגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.
עם עלייתה של שושלת אל-מוואחידון (1121-1269) בספרד וצפון אפריקה החלו כמה ממעשי הרדיפות החמורים ביותר בתולדות יהדות ארצות האסלאם. בפני רבים מהיהודים הועמדה הבחירה בין התאסלמות למוות על קידוש השם, ורבים נמלטו מספרד וארצות המגרב, ביניהם הרמב"ם ומשפחתו. לפי עדויות מהתקופה, בעקבות הטבח והמרות הדת הכפויות
על ידי שושלת אל-מוואחידון, הוחרבו רוב הקהילות היהודיות הענפות בספרד וצפון אפריקה, עד ש"לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (פורטוגל)" . ניתן למצוא בכתבי הרמב"ם התייחסות לרדיפות היהודים על ידי שושלת אל-מוואחידון ושלטונות תימן באיגרות הרמב"ם. בשנת 1260 התרחשו מהומות אנטי-נוצריות ואנטי-יהודיות בדמשק בחסות הכיבוש המונגולי של העיר. בשנת 1284 מהומות אנטי-יהודיות פרצו בבגדאד בעקבות ספר של פילוסוף יהודי בשם אבן כמונה שסקר את שלוש הדתות המונותאיסטיות והכיל ביקורת כלפי האסלאם. בשנת 1291
נרצח וזיר יהודי בפרס ביחד עם קבוצה ממקורביו, מה שסימן את תחילתן של מהומות אנטי-יהודיות ברחבי פרס ועיראק, בפרט כנגד יהודים שהחזיקו תפקידים בכירים.
מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מיסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, במקרים כאלה הכביד העול הכלכלי על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי
מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלותשאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם.
משלהי המאה ה-18 ובמשך כל המאה ה-19 סבלו יהודי ארצות האסלאם לא רק מעוני אלא גם מאיבה פעילה - גירושים, התפרצויות אלימות וטבח. בין 1770 ל-1786 גורשו היהודים מג'דה, ומרביתם נמלטו לתימן. מעשי טבח אירעו ב-1790
ביהודי טטואן, שבמרוקו; ב-1828 ביהודי בגדאד; ב-1839 ביהודי משהד שבאיראן ועל אלה שנותרו בחיים נגזר להתאסלם; ב-1867 ביהודי ברפורוש. ב-1834 נעשו מעשי אלימות וביזה בצפת. במהלך המאה ה-19 סבלו יהודי האימפריה העות'מאנית ממספר רב של עלילות דם, אשר המקור להם כמעט תמיד בקהילות נוצרית שגרו בסמיכות. המפורסם שבהם אירע ב-1840 בדמשק. על פי רוב, השלטונות העות'מאניים עשו מאמץ להגן על הנתינים היהודים מפני האוכלוסייה המקומית.
-
אפליה זו לבשה ופשטה צורות שונות, אך עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של היהודים. יהודים נדרשו לדוגמה לשלם מס מיוחד (ג'יזיה). הם לא יכלו לשמש עדים בבית משפט אם בתיק היה מעורב מוסלמי. יהודים לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים. לעתים נאלצו ללבוש גלימות ונעליים מיוחדות כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. בגדים ירוקים (צבע האסלאם) נאסרו עליהם לחלוטין. מוסלמים יכלו לקיים יחסי מין עם יהודיות, אך על יהודים נאסר לקיים יחסי מין עם מוסלמיות (עבירה שדינה מוות). גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, ואילו נשים נאלצו להשתמש בבתי מרחץ נפרדים. מעמד "בני החסות" בוטל רשמית רק במאה ה–19 על ידי הסולטן העותמאני.
גילברט מפריך אפוא לחלוטין את "מיתוס ההרמוניה". הוא מראה כיצד התנכלו ליהודי ירושלים במאה התשיעית, מזכיר את התאסלמותם בכפייה של יהודי תימן בימי הרמב"ם, ועל התקופה העותמאנית הוא כותב לסיכום כי היהודים חשו את "אי הוודאות הבסיסית של החיים תחת שלטון מוסלמי: כפילות של הזדמנויות מחד ומגבלות מאידך, שילוב של הגנה ורדיפות" (עמ' 101). רבים מציינים את תור הזהב של יהודי ספרד כדוגמה לדו־קיום ולשגשוג תרבותי וחברתי של הקהילה היהודית תחת השלטון המוסלמי, ובצדק. אך רק מעטים יודעים כיצד בא עידן זה אל קצו ב–1066 - "בהתקפה פראית של מוסלמים מקומיים נגד האוכלוסייה היהודית של גרנדה, שבמהלכה נרצחו כחמשת אלפים יהודים. מספר זה היה זהה, ואולי עלה על מספר היהודים שנהרגו בידי החיילים הנוצרים... בתחילת מסע הצלב הראשון" (עמ' 59).
הפוגרומים בקהילות היהודיות בארצות האסלאם כמעט לא הותירו חותם בהיסטוריוגרפיה היהודית. כך, לדוגמה, בעשור הראשון של המאה ה–20 אירעה סדרה ארוכה של מעשי רצח ביהודי מרוקו - בעיר טאזה ב–1903 (40 הרוגים), בעיר סטאט ב–1907 (50 הרוגים) ובקזבלנקה ב–1907 (30 הרוגים). רק לשם ההשוואה, בפרעות קישינב, שהיו ציון דרך בתולדות הציונות והעם היהודי ואירעו באותו זמן בדיוק, נהרגו 49 יהודים.
במחצית המאה ה–20 הלך והידרדר מצבם של היהודים בארצות האסלאם, בעיקר בגלל התחזקות הלאומיות הערבית ובשל הסכסוך המחריף בין יהודים לערבים בארץ ישראל. היהודים נתפשו כמשתפי פעולה עם "הציונים בפלשתינה", אם הזדהו עם הציונות ואם לאו. הקהילות היהודיות מצאו עצמן ללא הגנה, חשופות למינים שונים של פורענויות. בתוך כשני עשורים ידעו יהודים אלה פיטורים, הלאמות רכוש, שלילת אזרחות, הקפאת חשבונות בנקים, מעצרים, עינויים וגירוש.
הגרוע מכל כמובן היו מעשי הרצח ההמוניים: בבגדאד נרצחו ב–1941 יותר מ–150 יהודים בפוגרום בחג השבועות; בטריפולי שבלוב נרצחו 133 יהודים בנובמבר 1945; עשרות יהודים בדמשק ובחלב נרצחו בפרעות בשנת 1948; פרעות ביהודי עדן הותירו ב–1947 כמעט 100 הרוגים; עשרות יהודים נרצחו בקהיר ובאלכסנדריה בקיץ 1948. בתוך זמן קצר חרבו הקהילות העתיקות האלה, וממיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשנות ה–40 לא נותר כמעט זכר.
תולדות היהודים בארצות האסלאם מפריכות נדבך משמעותי בנרטיב הערבי לסכסוך, ולפיו עד הציונות "הכל היה בסדר"; יהודים חיו בשלום ובהרמוניה תחת שלטון מוסלמי, טוענים הפלסטינים, והציונות היא זו שיצרה את הסכסוך. ידיעת העובדות אינה מאפשרת לדבוק בנרטיב הזה. כל עוד תהיה זו התפישה הרווחת בקרב האליטה בישראל, קורותיהם של יהודי ארצות ערב נדונים להישאר בקרן זווית. יש לקוות כי ספרו של גילברט יבשר את תחילתו של דיון שבסיסו היסטורי־עובדתי, ולא רק פוליטי.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9D
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10154375682916832&set=a.10150102852046832.282537.703546831&type=3&theater
xxxxx xxxxxx
ח אתה מקשקש פה את עצמך לדעת. תימנים מתו בחאשד כמו זבובים בזמן שהעלו לכאן פולנים.
Like · Reply · 15 mins
H
קודם כל אין קשר בין מה שכתבתי על 1,400 שנים של התעללות ,פוגרומים ורצח שבוצעו ביהודים במדינות האיסלם מאז שנת 650 לספירה ואילך לסוגית שנות העליה ההמונית מ 1949 ואילך. אבל גם בענין הזה העובדות שונות מטענתך. ב 1949, כשתמה מלחמת השיחרור, היו כ 900,000 יהודים מועמדים לעליה מכל העולם. המדינה היתה מאד קטנה ומאד עניה והיו חייבים לקבוע סדרי עדיפויות. הוחלט לפעול לפי דרגות הסיכון בהם נמצאו היהודים. הוחלט שראשונים יועלו יהודי תימן כי הסכנה לחייהם היא הגדולה ביותר והם הועלו ב 49. אח"כ ניתנה עדיפות לניצולי השואה, נכון לא היתה סכנה לחייהם ,אבל האם אני באמת צריך להסביר למה ?במקום השלישי הועלו יהודי עירק. הוחלט להעדיף אותם כי ההערכה היתה שהסכנה לחייהם גדולה מהסכנה ברומניה. במקום הרביעי הועלו יהודי רומניה. יהודי צפון אפריקה ,מרוקו בעיקר ,נשארו במקום האחרון כי בשנים אלו המדינות עדיין לא קיבלו עצמאות ותחת השלטון הצרפתי לא נשקפה להם סכנה. ב 49 ואילך בתימן ובעירק ממש התחילו מעשי רצח ופוגרומים הסכנה היתה אדירה. אלו הם העובדות האמיתיות.כיוון שהמציאות אינה שחור לבן אלא מורכבת מגווני אפור, מה שכתבתי כאן לא סותר קיום התנשאות ואף גזענות מצד פרטים כלפי העולים מארצות ערב אחרי שהגיעו ואת נושא העלמות/חטיפות ילדים. אפשר להבין את זה, צריך רק להשתחרר מראית העולם הדו קוטבית, שחור ולבן.
Like · Reply · 7 mins · Edited
H
יהודי תימן ב 1949:משלחות שבדקו את מצב הקהילה חזרו עם דיווחים קשים. אחד מהם, דו"ח שנכתב על ידי משלחת רפואית בראשות ד"ר יוסף מאיר הוגש בספטמבר 1949 תיאר בצבעים קודרים את מצבם הקריטי של בני הקהילה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כתב ביומנו:ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן
ובהמשך בנאום שנשא בכנסת אמר דוד בן-גוריון:[5]לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאט עליית תימן (מכיוון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים – ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאט קצב העלייה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים
שינויים פוליטיים בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה של תימן במהלך ניסיון מהפכה שטלטל את תימן. במסגרת המאבק בין בנו של האימאם המת לקושרים הותקפו היהודים, שהיו עד אז בני חסותו של האימאם. גם משהתגבר האימאם החדש על הקושרים-המורדים, הוציאם להורג ותפס את רסן השלטון סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק למוסלמים לפרוק את תסכולם על שכניהם היהודים.
Like · Reply · Just now
H
יהודי תימן הועלו ברובם ב 1949 !!! זה המועד המוקדם ביותר האפשרי, מיד בתום מלחמת העצמאות וקיבלו קדימות (מוצדקת) על פני ניצולי השואה.
Like · Reply · Just now
H
גולדה מאיר מתארת בזיכרונותיה את העלאת יהודי תימן:[8]
Cquote2.svg ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, הורע מצב יהודי תימן. אלפים מיהודי תימן – ששמעו כי סוף-סוף קמה מדינת ישראל – נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו – בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר תנ"ך. רובם הגיעו לעַדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על ידי ועד הג'וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי התנ"ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת סואץ לשיִט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד – וזו הייתה דרך האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שעד מהרה נודע בשם "מרבד הקסמים"! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל ארבעים ושמונה אלף יהודים תימנים. לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. "ראית כבר פעם אווירון?" שאלתי קשיש אחד מגוּדל זקן. "לא," השיב. "אבל אתה לא פחדת לטוס?" הוספתי לשאול. "לא," חזר ואמר בתוקף רב. "הכול כתוב בתנ"ך. בישעיה. 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'."
Cquote3.svgבשלב השני של מבצע על כנפי נשרים, על פי נתוני ארגון הג'וינט, עלו מתימן עצמה 41,092 יהודים. בנוסף עלו לישראל גם 1500 יהודים מעדן וכן מעל 500 יהודים מאריתראה וג'יבוטי.סוף מבצע על כנפי נשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]נוסף על הטסת עולי תימן בשני השלבים העיקריים של המבצע, היו עוד 28 טיסות עם עולים מעדן. בשלב זה הגיעו עוד 1,344 עולים מתימן ו-449 עולים מעדן ב-80 טיסות נוספות שנערכו בין אוקטובר 1950 לאפריל 1956.לאחר שני המבצעים נותרו בתימן כ-300 יהודים המהווים את השריד של קהילת תימן המפוארת.
Nonetheless, we refuse to ignore this chunk of history. If we can acknowledge our wrongdoings, we can acknowledge others.
1517: 1st Safed Pogrom, Ottoman Palestine
1517: 1st Hebron Pogrom, Ottoman Palestine
Marsa ibn Ghazi Massacre, Ottoman Libya
1577: Passover Massacre, Ottoman empire
1588 - 1629: Mahalay Pogroms, Iran
1630 - 1700: Yemenite Jews were considered "impure" and thus forbidden to touch a Muslim or a Muslim's food. They were obligated to humble themselves before a Muslim, to walk to the left side, and greet him first. They could not build houses higher than a Muslim's or ride a camel or horse, and when riding on a mule or a donkey, they had to sit sideways. Upon entering the Muslim quarter a Jew had to take off his foot-gear and walk barefoot. If attacked with stones or fists by Islamic youth, a Jew was not allowed to defend himself. (anti-Zionist miss those days)
1660: 2nd Safed Pogrom, Ottoman Palestine
1670: Mawza expultion, Yemen
1679 - 1680: Sanaa Massacres, Yemen
1747: Mashhad Masacres, Iran
1785: Tripoli Porom, Ottoman Libya
1790 - 92: Tetouan Pogrom. Morocco (Jews of Tetouan stripped naked, and lined up)
1800: new decree passed in Yemen, that Jews are forbidden to wear new clothing, or good clothing. Jews are forbidden to ride mules or donkeys, and were occasionally rounded up for long marches naked through the Roob al Khali dessert.
1805: 1st Algeris Pogrom, Ottoman Algeria
1808 2nd 1438: 1st Mellah Ghetto Massacres, North Africa
1815: 2nd Algeris Pogrom, Ottoman Algeria
1820: Sahalu Lobiant Massacres, Ottoman Syria
1828: Baghdad Pogrom, Ottoman Iraq
1830: 3rd Algeris Pogrom, Ottoman Algeria
1830: ethnic cleansing of Jews in Tabriz, Iran
1834: 2nd Hebron Pogrom, Ottoman Palestine
1834: Safed Pogrom, Ottoman Palestne
1839: Massacre of the Mashadi Jews, Iran
1840: Damascus, ritual killings (Muslims, along with french Christians kidnapped, tortured, and killed Jewish Children for entertainment), Ottoman Syria
1840: blood libels introduced to the Muslim world from Europe.
1844: 1st Cairo Massacres, Ottoman Egypt
1847: Dayr al-Qamar Pogrom, Ottoman Lebanon
1847: ethnic cleansing of the Jews in Jerusalem, Ottoman Palestine
1848: 1st Damascus Pogrom, Syria
1850: 1st Aleppo Pogrom, Ottoman Syria
1860: 2nd Damascus Pogrom, Ottoman Syria
1862: 1st Beirut Pogrom, Ottoman Lebanon
1866: Kuzguncuk Pogrom, Ottoman Turkey
1867: Barfurush Massacre, Ottoman Turkey
1868: Eyub Pogrom, Ottoman Turkey
1869: Tunis Massacre, Ottoman Tunisia
1869: Sfax Massacre, Ottoman Tunisia
1864 - 1880: Marrakesh Massacre, Morocco
1870: 2nd Alexandria Massacres, Ottoman Egypt
1870: 1st Istanbul Pogrom, Ottoman Turkey
1871: 1st Damanhur Massacres,Ottoman Egypt
1872: Edrine Massacres, Ottoman Turkey
1872: 1st Izmir Pogrom, Ottoman Turkey
1873: 2nd Damanhur Massacres, Ottoman Egypt
1874: 2nd Izmir Pogrom, Ottoman Turkey
1874: 2nd Istanbul Pogrom, Ottoman Turkey
1874: 2nd Beirut Pogrom,Ottoman Lebanon
1875: 2nd Aleppo Pogrom, Ottoman Syria
1875: Jerba Island Massacre, Ottoman Tunisia
1877: 3rd Damanhur Massacres,Ottoman Egypt
1877: Mansura Pogrom, Ottoman Egypt
1882: Homs Massacre, Ottoman Syria
1882: 3rd Alexandria Massacres, Ottoman Egypt
1890: 2nd Cairo Massacres, Ottoman Egypt
1890, 3rd Damascus Pogrom, Ottoman Syria
1891: 4th Damanahur Massacres, Ottoman Egypt
1897: Tripolitania killings,Ottoman Libya
1903&1907: Taza & Settat, pogroms, Morocco
1890: Tunis Massacres, Ottoman Tunisia
1901 - 1902: 3rd Cairo Massacres, Ottoman Egypt
1901 - 1907: 4th Alexandria Massacres,Ottoman Egypt
1903: 1st Port Sa'id Massacres, Ottoman Egypt
1903 - 1940: Pogroms of Taza and Settat, Morocco
1907: Casablanca, pogrom, Morocco
1908: 2nd Port Said Massacres,Ottoman Egypt
1910: Shiraz blood libel
1911: Shiraz Pogrom
1912: 4th Fez , Pogrom, Morocco
1917: Baghdadi Jewish Inquisition, Ottoman empire
1918 - 1948: law passed making it illegal to raise an orphan Jewish, Yemen
1920: Irbid Massacres: British mandate Palestine
1920 - 1930: Arab riots, British mandate Palestine
1921: 1st Jaffa riots, British mandate Palestine
1922: Djerba Massacres, Tunisia
1928: Ikhwan Masacres, Egypt, and british mandate Palestine.
1928: Jewish orphans sold into slavery, and forced to convert t Islam by Muslim Brotherhood, Yemen
1929: 3rd Hebron Pogrom British mandate Palestine.
1929 3rd Safed Pogrom, British mandate Palestine.
1933: 2nd Jaffa riots, British mandate Palestine.
1934: Thrace Pogroms, Turkey
1934: 1st Farhud Massacres, Iraq
1936: 3rd Jaffa riots, British mandate Palestine
1936: 2nd Farhud Massacres, Iraq
1941: 3rd Farhud Massacres, Iraq
1942: Mufti collaboration with the Nazis. plays a part in the final solution
1942: Struma disaster, Turkey
1942: Nile delta Pogroms, Egypt
1938 - 1945: Arab collaboration with the Nazis
1945: 4th Cairo Massacres, Egypt
1945: Tripolitania Pogrom, Libya
1947: Aden Pogroms
1947: 3rd Aleppo Pogrom, Syria
1948: "emptying" of the Jewish quarter of Damascus, Syria
1948: 1st Arab Israeli war (1 out of every 100 Jew was killed)
1948: Oujda & Jerada Pogroms, Morocco
1948: 1st Libyan Inquisition of Jews
1951: 2nd Libyan Inquisition of Jews
1955: 3rd Istanbul Pogrom, Turkey
1956: 1st Egyptian Inquisition of Jews
1965: 5th Fez Pogrom, Morocco
1967: 2nd Egyptian Inquisition of Jews
1967: Tunis riots, Tunisia
