מוצא עם ישראל- הסיפור התנכי מול הממצאים המדעיים.
סיפורי התנ"ך – מה אומרת הארכיאולוגיה:
( 30/4/16- גירסה מעודנת ועם אסמכתאות /לינקים)
תחומי העניין של הארכאולוגיה המקראית :
הנושאים בהם מטפלת הארכאולוגיה המקראית הם סיפורי המקרא, ובעיקר: תקופת האבות, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, והממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה. בעבר נקודת המוצא היתה מעין דתית או ציונית , היתה מטרה סמויה או מוצהרת להוכיח את אמיתות המקורות המקראיים.
כיום - באופן יותר חילוני, אוביקטיבי ומדעי, המטרה היא לשחזר את תולדות עם ישראל והעמים האחרים שחיו בארץ בתקופת המקרא ככל הניתן.
מיעוט מקורות כתובים חוץ תנכיים מקשה מאד על המלאכה.
מוצא הישראלים/העברים הקדומים. מוצא עם ישראל והתהוותו:
הישראלים הקדומים התגבשו כעם באופן הדרגתי בארץ כנען מקבוצות נוודים שחיו בשולי השטח העירוני של א"י ושהשתלטו בתהליך הדרגתי על הערים הכנעניות במאה
ה 13 לפנה"ס. הושפעו מתורת האל האחד ומהאל יהווה.
בנסיבות שלא לגבי ברורות "אימצו" כדמות מיתולוגית מייסדת את אברהם אבינו ושושלתו וכן את משה רבנו כדמות מייסדות דתית שלהם.
כמו כן אימצו את האל יהווה שהיה האל של קבוצה מתוך המדיינים שחיו באזור הר שעיר כאל היחיד שלהם כקבוצה. בתחילה לא כאל יחיד עולמי מונותאיסטי.
האיזכורים הקדומים ביותר של ישראל בארכיאולוגיה מחוץ לכתוב במקרא:
מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין רל-ל. זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.
מצבת מישע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.
מונולית מכורח הוא מצבה הנושאת כתובת מלכותית של שלמנאסר השלישי מלך אשור המתארת את מלחמותיו בשש שנות מלכותו הראשונות, כשברקע הכתובת חרוטה דמותו של שלמנאסר. הקרב האחרון המתואר בכתובת הוא קרב קרקר,שבו נלחם המלך שלמנאסר בברית של שנים עשר מלכים מאזור דרום סוריה, לבנון וארץ ישראל.
המונולית נמצא ב-1861 בחפירה ארכאולוגית בכפר הכורדי כורח (Kurkh) שבדרום מזרח טורקיה, קרוב לעיר דיארבקיר. כיום מוצג המונולית שגובהו 2.2 מטרים במוזיאון הבריטי.
בשנת 853 לפנה"ס יצא שלמנאסר השלישי, מלך אשור למסע כיבושים באזור צפון סוריה,כאשר הוא עובר דרך הפרת והחידקל. מטרת מסע המלחמה היה להרחיב את שטחי השליטה של אשור (אחת הערים החשובות שכבש הייתה חאלב). הקרב נערך בשנתו השישית של מלוכת שלמנאסר השלישי, אחרי שהשלים את השתלטות על דרכי המסחר המרכזיות.
מלכי האזור זיהו את כוונות שלמנאסר, והקימו נגדו קואליציה של 12 מלכים. שלושת המלכים אשר עמדו בראש הקואליציה היו הדדעזרמדמשק, ארח'לוני מחמת, ואחאב מישראל.
תוצאת הקרב המתואר (שהתרחש בשנת 853 לפנה"ס) היא ניצחון אשורי מוחץ, אם כי מקורות היסטוריים אחרים מראים כי שלמנאסר למעשה הובס, ומתקפתו נהדפה. למונולית חשיבות רבה, כיוון שתיאור עליונותו הצבאית של אחאב כפי שניתן ללמוד מכתובת זו נעדר במגמתיות מהמקרא, המתמקד בביקורת דתית על מעשיו. מהמונולית ניתן להבין שלאחאב הייתה עוצמה צבאית גדולה, המונה את כמות המרכבות הגדולה ביותר בין הארצות השכנות של ממלכת ישראל (2,000 מרכבות ו-10,000 חיילים), ושמעמדו היה גבוה ביותר, הן מבחינה מדינית והן מבחינה בינלאומית.
תקציר
בחפירות ארכיאולוגיות במארי, השוכנת על חוף נהר פרת, נמצאו תעודות רבות על שבטים שמיים נוודים למחצה. תעודות אלו מקבילות מבחינת זמנן לתקופת האבות ולתקופת ההתנחלות. במאמר מוצעות שתי שיטות להבנת הקשר בין מארי לבין סיפורי המקרא. |
|
אלפי תעודות נמצאו לפני כארבעים שנה על חוף הפרת ומהן לומדים אנו גם על התיישבות בני ישראל בכנען
בחפירות בתל חרירי, היא מארי, שעל הפרת התיכון, שנערכו מאז שנת 1933 נתגלו מימצאים ארכיאולוגים חשובים וביניהם אלפי תעודות כתובות בשפה האכדית, שהקדומות בהן הן ממחצית האלף השלישי לפני הספירה והמאוחרות מאמצע המאה ה-18 לפני הספירה. המרחב הגיאוגרפי המואר בתעודות אלו משתרע מהאי תלמון (בחרין) שבמפרץ הפרסי ועד איי כפתור (כרתים) ואלישה (קפריסין) שבים-התיכון; מאנשן, בירת עילם, ומשושן שבפרס ועד כניש (כילטפה) וחתושה (בוע'אזכויי) שבאסיה הקטנה ועד חצור שבארץ-ישראל.
התקופה המתוארת בתעודות אלה היתה תקופה עשירת אירועים ורבת תהפוכות מדיניות, אשר בהם נטלו חלק עשרות מלכים גדולים וקטנים, מלכי ממלכות אדירות ומלכי ערי-ממלכה זעירות, בתעודות משתקפים הן אירועים מדיניים חובקי עולם והן חיי היום-יום של השכבה השלטת ואף של פשוטי עם.
תעודות מארי אוצרות בחובן גם מידע רב על שבטים נוודים למחצה, אשר מבחינה אתנית-לשונית יש ליחסם לענף המערבי של העמים השמיים, המכונים בתעודות מתקופת ממלכת אור ג' (2112-2004) בשם אמורים. השפה האמורית היא ניב שמי צפוני-מערבי הקרוב לעברית, לפיניקית, לאוגרתית ולארמית. אין בנמצא טקסטים בשפה האמורית והיא ידועה לנו רק ממלים בודדות, אשר שורבבו בתוך טקסטים כתובים אכדית.
השבטים האמוריים שכנו באזורי הפרת התיכון והפרת העליון, הקשורים במסורת המקראית בראשית תולדות עם ישראל. ואכן, מראשית המחקר בתעודות מארי עמדו החוקרים על ההשלכות שיש בגילוי זה על שתי תקופות קדומות בתולדות ישראל: תקופת האבות ותקופת ההתנחלות בכנען. שתי התקופות האלה הן התקופות, אשר לגביהן קיימים חילוקי הדעות הגדולים ביותר בקרב חוקרי המקרא וקדמוניות ישראל. יש מבין החוקרים המקבלים את המסופר בספר בראשית כתיאור היסטורי: משפחת אברהם מוצאה מארם נהרים, היא היגרה לכנען ובה נדדה עם צאנה בין הערים הכנעניות, עד שנאלצה, בעקבות הרעב, לרדת מצרימה. באשר לתקופת ההתנחלות, הרי יש לקבל את המסופר בספר יהושע כתיאור של התרחשות היסטורית. בני ישראל, בהנהגתו של יהושע, כבשו את הארץ בסדרה של כיבושים תכופים זה לזה, שבסופם הם התנחלו בארץ המובטחת.
לעומת גישה זו, יש חוקרים אחרים המניחים, שלא היתה כלל "תקופת האבות" בהיסטוריה של עם ישראל, וכי סיפורי האבות אינם אלא מסורות מאוחרות, אשר גובשו בתהליך ספרותי מסובך, עד שעוצבו במסגרת של שלושה דורות, אברהם, יצחק ויעקב, אבי שנים-עשר הבנים, שהם למעשה האבות הקדומים של שבטי ישראל. את החומר הקדום שבמסורות אלה יש ליחס, לדעת חוקרים אלה, לתקופת ההתנחלות. לדעתם, חלק קטן מהמסורות שומר, אולי, זכרונות מעומעמים מתקופה הקודמת לתקופת ההתנחלות. חוקרים אלה אף אינם מניחים שלהתנחלות בני-ישראל בכנען קדם שלב של כיבוש הארץ, לדעתם, תהליך התנחלותם של בני-ישראל היה תהליך איטי וממושך, אשר הביא רק בהדרגה להשתלטות על הארץ, לעתים בדרכי שלום ולעתים בדרכי מלחמה. לאחרונה אף קמו חוקרים, אשר לא זו בלבד שהם שוללים את קיומה של תקופת האבות ואת כיבוש הארץ על-ידי בני-ישראל, אלא הם אף מניחים שבני-ישראל ברובם המכריע כלל לא חדרו לכנען מבחוץ, אלא הם היו תושבי הארץ, איכרים כנענים, אשר התמרדו באדוניהם ו"נסוגו" מתחום שלטונם, והם, ביחד עם קבוצות אוכלוסין אחרות, נתלכדו סביב קבוצת עבדים יוצאי מצרים עובדי ה'. מכל אלה נתגבשה בסופו של דבר היחידה המדינית של שנים-עשר השבטים.
שתי השקפות
|
מסקירת המחקר בתקופה של כארבעים שנה (1938-1979) עולה, כי לפנינו שתי תיאוריות, הרואות קשר בין המצב החברתי-מדיני במארי לבין זה שבכנען בראשית תולדות ישראל. לפי התיאוריה של החוקר קיפר, אשר הגיעה לכלל גיבושה האחרון אצל קלנגל, הן במארי והן במקרא עניין לנו במערכת יחסים הנרקמת בין נוודים למחצה, רועי-צאן בעלי מוצא אתני משותף, החודרים, בקילוחים דקים ובגלים, מהערבה המדברית לארץ היישוב – לבין יושבי הארץ. לפי התיאוריה של החוקר מנדנהול, שגובשה לאחרונה על ידי גוטוולד, לפנינו מערכת יחסים בין שני מרכיבים חברתיים בתוך אוכלוסיה אחת: מצד אחד יושבי הערים ומצד שני יושבי הכפר ממוצא אתני מעורב הנשלטים על-ידי יושבי הערים. שתי התיאוריות גוזרות גזרה שווה בין השבטים האמוריים במארי לבין בני-ישראל בכנען. בשתיהן משמשת החברה הדו-צורנית במארי ברבע הראשון של האלף השני לפני הספירה כהשוואה לחברה הדו-צורנית בכנען ברבע האחרון של האלף השני לפני הספירה, אך הן נבדלות בכך, שהאחת רואה לפניה התפתחות פנימית והשניה רואה התפתחות, הנגרמת על-ידי חדירת גורם זר מבחוץ.
עוד קודם לתחילת המחקר הארכיאולוגי המודרני של ארץ-ישראל הגיע המחקר המקראי הביקורתי, על סמך שיקולים ספרותיים-היסטוריים, למסקנה, שאין לקבל את המסופר בספר יהושע על אופן כיבוש הארץ על-ידי בני-ישראל בהנהגת יהושע והתנחלותם בה כאמת היסטורית. כך, למשל, כותב וולהאוזן בעניין זה בערך "ישראל" במהדורה התשיעית של האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1881:
"ספר יהושע מתאר את כיבוש ארץ-ישראל המערבית, כמפעל משותף של כל השבטים יחדיו, המוצגים, לאחר שהתושבים המקוריים הושמדו, כמי שמניחים את הארץ חסרת הבעלים לרגלי יהושע כדי שיוכל לחלק אותה בגורל ביניהם (יהושע יא 16-23, כא 41-43). אך זוהי הכללה 'שיטתית' העומדת בניגוד לעובדות הידועות לנו ממקור אחר, שכן יש בידינו תיאור של כיבוש ארץ-ישראל, משופטים א', המתנהל במקביל לספר יהושע. הוא אכן יותר קצר ויותר שטחי, אך הוא יותר היסטורי בדרך שבו הוא מתאר את הנושא... כל מה שהוכנע במובן המדוייק של המלה הזו היה הארץ ההררית, בייחוד החלק ההררי הדרומי של הר-אפרים (יהושע יז 14-18). אולם אפילו כאן, הכנענים שמרו בבעלותם ערים לא מעטות, כדוגמת יבוס, שכם, תבץ".
מסקנות המחקר הארכיאולוגי המודרני עולות בקנה אחד עם מסקנות מחקר המקרא הביקורתי: אין לפנינו, לאמיתו של דבר, מעשה של כיבוש הארץ ולאחריו התנחלות בה, אלא לפנינו תהליך מורכב וממושך המתחלק בין אזורי הארץ השונים, אשר לכל אחד מהם הייתה היסטוריה התיישבותית מיוחדת לו, שהוכתבה על-ידי התנאים הגיאוגרפיים, המדיניים, החברתיים והדמוגרפיים של נחלתו.
לפי המתואר בספר יהושע כבשו בני-ישראל בהנהגת יהושע תחילה את יריחו ואת העי, אחר-כך פנו למסע כיבושים בדרום וכבשו בין היתר את לכיש, וסיימו את כיבושיהם במסע לצפון ששיאו היה בכיבוש העיר חצור. והנה מלמדת אותנו הארכיאולוגיה כי יריחו לא היתה עיר מבוצרת בתקופה זו. ועוד: בעוד שלכיש נהרסה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-12 לפני הספירה, הרי חצור נהרסה לפניה, לא יאוחר מאמצע המאה ה-13 לפני הספירה. ובאשר לתהליך ההתנחלות, בעוד אשר לפי המסופר בספר יהושע התנחלו בני-ישראל בעבר הירדן המערבי בבת אחת, הרי הארכיאולוגיה מלמדת, כי לא כך היו פני-הדברים. דרך משל, תהליך ההתנחלות בנחלות בנימין, אפרים, מנשה וזבולון ראשיתו במאה ה-13 – תחילת המאה ה-12 לפני הספירה, בעוד אשר בנחלות שמעון ויששכר הוא לא התחיל לפני תקופת הממלכה, היינו סוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-10 לפני הספירה.
י. פינקלשטיין, מאוניברסיטת תל-אביב, מסכם את הנתונים הארכיאולוגיים של תקופת הכיבוש:
"הולך וגדל מספרם של האתרים המזוהים בבטחה, שמוזכרים בפרשת הכיבוש, בהם אין מימצא מתקופת הברונזה המאוחרת (במאות ה-14-13 לפני הספירה); בחבלים הכנעניים הצפופים, שנכבשו כביכול, אין כמעט התנחלות ישראלית בתקופת הברזל א' (במאות ה-12-11 לפני הספירה), בעוד שבאזורי ההתנחלות בהר, שבהם חל המהפך היישובי הגדול באותה עת, יש רק מעט אתרים כנעניים; אין כמעט עדויות להתיישבות ישראלית מיידית על חורבות הערים הכנעניות שנהרסו; העדויות הכרונולוגיות מלמדות כי המרכזים הכנעניים לא נפגעו בעת ובעונה אחת, אלא במשך זמן ארוך. כיום ברור כי בשעה שתהליך ההתנחלות בהר כבר היה בעיצומו עדיין ניצבו ערים כנעניות, כמו לכיש, על תילן".
"הולך וגדל מספרם של האתרים המזוהים בבטחה, שמוזכרים בפרשת הכיבוש, בהם אין מימצא מתקופת הברונזה המאוחרת (במאות ה-14-13 לפני הספירה); בחבלים הכנעניים הצפופים, שנכבשו כביכול, אין כמעט התנחלות ישראלית בתקופת הברזל א' (במאות ה-12-11 לפני הספירה), בעוד שבאזורי ההתנחלות בהר, שבהם חל המהפך היישובי הגדול באותה עת, יש רק מעט אתרים כנעניים; אין כמעט עדויות להתיישבות ישראלית מיידית על חורבות הערים הכנעניות שנהרסו; העדויות הכרונולוגיות מלמדות כי המרכזים הכנעניים לא נפגעו בעת ובעונה אחת, אלא במשך זמן ארוך. כיום ברור כי בשעה שתהליך ההתנחלות בהר כבר היה בעיצומו עדיין ניצבו ערים כנעניות, כמו לכיש, על תילן".
ראשית ההתנחלות של בני ישראל, לדעת הארכיאולוג משה כוכבי, היתה בחבלי ארץ בלתי מיושבים או מיושבים בדלילות. ראשוני הבאים התיישבו במספר לא גדול של ישובים זעירים, אשד היו פזורים על פני שטחים נרחבים. מבנה הישובים ומיקומם מלמד, כי יושביהם היו במוצאם נוודים למחצה, אשר המשיכו לבסס את כלכלתם על גידול בעלי-חיים. עם הזמן השתנה מבנה היישוב למבנה המותאם למי שכלכלתו מבוססת בעיקרה על חקלאות. היישובים מנו, לפי הערכה, בין 100 ל-200 נפש, אולי בני חמולה אחת. בהסתמך על מספר היישובים בנחלאות השבטים אפשר להעריך, כי לפני תקופת המלוכה מנה למשל, שבט בנימין כאלפיים עד שלושת-אלפים נפש, בעוד אשר שבט מנשה מנה כעשרים אלף נפש. במאה ה-11 לפני הספירה הוכפל מספר ישובי ההתנחלות, הם התבססו והתחזקו והתחילו להופיע אף ערים של ממש.
המציאות ההיסטורית של תקופת ההתנחלות וההתבססות בארץ משתקפת במקרא בסיפורים, ברשימות גיאוגרפיות וגניאולוגיות ובחוקים. עיקרו של החומר הסיפורי מצוי בספר בראשית ובספר שופטים. בספר בראשית משתקפים השלבים הראשונים של תהליך ההתנחלות בארץ, וספר שופטים משקף את שלב ההתבססות וההתרחבות של ישובי ההתנחלות. בסיפורי האבות יש כמה נתונים (הארמים, הפלשתים והגמל המבויית) השזורים כמעט בכל הסיפורים, והמצביעים על כך, כי המציאות, אשר משתקפת אף בסיפורים הקדומים ביותר מבין סיפורי האבות, אינה יכולה להיות קודמת לרבע האחרון של האלף השני לפני הספירה.
בתולדותיהם של שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב יש לראות, לאמיתו של דבר, משום התגבשות של תקופה שלמה בדמותה של משפחת אחת. קורות המשפחה כפי שהם מתוארים בסיפורים הקדומים שבין סיפורי האבות עשויים לספק לנו מידע על תולדות ראשית חדירת השבטים העבריים לכנען. האבות היו רועים נוודים-למחצה טיפוסיים. משק בעלי-החיים שלהם כלל צאן, בקר, חמורים וגמלים. אופי נדודיהם הוכתב על-ידי הצאן והבקר שברשותם ולא על-ידי עובדת הימצאם של גמלים בעדריהם. הם לא היו נוודי-גמלים היכולים לחדור ללב המדבר הצחיח, אלא היה עליהם להימצא תמיד באיזור של צמחיית מרעה ובקרבת מקורות מים.
נתיב הנדודים שלהם הביאם מחרן שבמסופוטמיה העליונה לגלעד ומשם לאורך קו פרשת המים, ב"דרך האבות", מאזור שכם עד לאיזור חברון ולנגב הצפוני, עד לקו שווה-גשם של 200 מילימטר לשנה. אזורים אלה יפים לנוודים למחצה, ומאפשרים להם לעסוק בנוסף למרעה גם בחקלאות עונתית. הם נטו את אוהליהם סמוך למקומות ישוב, שאתם הם קיימו מגע מתמיד, אך תחושתם היתה תחושה של מיעוט זר בקרב יושבי הארץ הכנענים. בתקופות של בצורת ירדו מצרימה.
תהליך התנחלותם בארץ מתואר יפה בדברי חמור איש שכם: "ואתם תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (בראשית לד 10), וכך בתקופת השופטים אנו מוצאים את השבטים מבוססים ביישובי-קבע, אשר כלכלתם מבוססת בעיקרה על חקלאות וגידול עדרים.
חדירה הדרגתית מבחוץ
|
הן מחקר המקרא והן המחקר הארכיאולוגי מציירים תמונה של תהליך התנחלותי הדרגתי וממושך של רועי-צאן, נוודים למחצה, ההופכים בסופו של התהליך לאכרים, יושבי-קבע. אולם המוקדם והמאוחר בעדות המקראית פתוכים (=מעורבבים) זה בזה, והארכיאולוגיה אינה יכולה להעיד, מעצם טיבה, אלא על תרבותם החומרית של יושבי-הקבע. לעומת אלה, העדות ממארי ומבבל על תהליך התנחלותם של השבטים האמוריים יש בה כדי להאיר את עינינו ממקור ראשון על הדרך אשר בה התבצעה ההתנחלות הלכה למעשה: אנו נוכחים לדעת שהתנחלות שכזו לבשה צורה שונה באזורים השונים – הכל בהתאם לאזור שבו היא התבצעה, וכן אנו למדים על מערכת היחסים שנרקמה בין השבטים הנוודים למחצה ועל אורחות חייהם.
מבבל למדנו על דרך החדירה של הנוודים למחצה לארץ היישוב – לעתים הם חדרו בהסתננות אשר התבצעה בדרכי שלום, ולעתים היתה חדירתם בדרך של התפרצויות אלימות. במארי, לעומת זאת, מצטיירת לנגד עינינו תמונת מצב יציבה שנמשכה כיובל שנים ובה אנו מוצאים זה ליד זה אמורים בדרגה שונה של התמסדות. בקצה האחד נמצאות למשל, שושלות שמשיאדו וזמרי-לים, אשר התערו בארץ ובתרבות השומרית-אכדית. האמורים האלה תופסים עמדות בכירות באמרכלות הבירה והממלכה, כלכלתם היא כלכלת יושבי-הקבע, חקלאות שלחין וגידול בעלי-חיים המופקדים בידי רועים. בקצה השני אנו מוצאים את הסותום. הם ממשיכים לנדוד עם עדריהם בערבה, וכאשר הם מגיעים עם עדריהם לארץ-היישוב מעורר הדבר חששות בקרב האוכלוסיה יושבת-הקבע. הסותום קיימו יחסים טובים עם השלטון, אך לא משכו ידם משפיטות שוד על ערים מרוחקות. אין כל ראיה שהיו להם ישובי-קבע או שהם עסקו בחקלאות.
בין שני הקצוות האלה אנו מוצאים את החנום ואת בני-ימינה. אלה ממשיכים לנדוד עם עדריהם, אך יש מביניהם שהתיישבו בכפרים ואף בערים של ממש, מוקפות חומה. הם מקיימים ערי ממלכה משלהם ולמלכיהם יש חצרות. דרגת ההתנחלות שלהם שונה מאזור לאזור.
בראש המאמר הוצגו שתי גישות לתיאור ראשית ישראל בארצו. לפי גישה אחת חדרו בני-ישראל לארץ כנען והתנחלו בה בתהליך איטי וממושך, שנמשך כמאתיים שנה, לפי הגישה השניה היו בני ישראל תושבי הארץ, הכפריים, אשר התקוממו נגד שליטיהם העירוניים והתגבשו לישות מדינית חדשה, אשר הלכה ודחקה את אדוניה לשעבר. שתי הגישות האלה ביקשו למצוא בדרך של השוואה לתיאור השבטים האמוריים שבתעודות מארי אישור לנכונות הדגם שהציגו. לאחר מחקר מעמיק של השבטים האמוריים במארי בצירוף העדויות מתקופות קודמות מדרום מסופוטמיה, אנו מגיעים למסקנה שמארי יכולה לשמש בסיס להשוואה בשינוי כל הטעון שינוי – רק לגישה שהציגה דגם של חדירה מן החוץ והתנחלות הדרגתית – התנחלות בני-ישראל בכנען הייתה תהליך ממושך ורב-פנים, אשר הסתיים רק עם הקמת הממלכה המאוחדת, ממלכת דוד ושלמה.
בתעודות מארי נמצאו השמות אברהם,יצחק ויעקב כשמות אופינים במקום.
אמוריים ידועים (בעיקר מהעיר מארי), כתבו בדיאלקט של אכדית הנמצא על טבלות מהמאה ה-18 לפנה"ס. השפה האמורית הייתה ככל הנראה דיאלקט שמי צפון-מערבי. מקור המידע המרכזי על השפה הוא שמות רשמיים שנמצאו בכתבים שאינם בסגנון האכדי. שמות רבים נמצאו דומים לשמות מאוחרים יותר בתנ"ך. לפי כתבי מארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, אמורו הייתה יחידה מדינית מוגדרת שהשתרעה בין קַטְנהָ בבקעת הלבנון בצפון ועד לחצור בדרום.
מוצאם של היהודים על פי המקרא הוא בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית במאה ה-19 לפני הספירהוהגירתו מחרן לארץ כנען. על פי המקרא, לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם, כבשוה במלחמות והתיישבו בה במהלך תקופת יהושע והשופטים. מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה במאה ה-13 לפנה"ס, היא אחת מהממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר להימצאות אוכלוסייה בשם "ישראל" בשטח ארץ ישראל. המחקר הארכאולוגי אינו מספק ראיות חד-משמעיות לגבי מוצא בני ישראל. יש ארכאולוגים המשערים שהם פלשו לארץ באופן מרוכז או בקבוצות קטנות שהתגבשו עם הזמן,[5][6] ויש המשערים שמוצאם בקבוצה בדלנית מקרב האוכלוסייה הכנענית המקומית.[7][8] בנוסף להשערות אלה, יש הטוענים כי השילוב של שתיהן הוא הפתרון למוצא ישראל, כלומר קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות על מסופוטמיה ועל בריחה ממצרים והתמזגו עם כנענים מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה הם הרקע ליצירת שבטי ישראל.[9][10]
ארמים
הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, למרות כל זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים ואף הישראלים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".
מקורותיה של האלוהות "יהוה"
היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" אינם ברורים דיים. מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל, סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבט (קבוצה)|שבטים של מדין|מדייניים, נוודים|עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים.
במקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו. כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה; למשל בספר דברים: |יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן|דברים לג ב|ל"ג, ב.
ארכאולוגיה מקראית|העדויות החוץ-מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) נזכרים שישה אזורים שבהם ישבו ה"שוסו" – נוודי המדבר, וביניהם ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו", שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה.
בחפירות בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד) (1974–1976) נמצאו באתר ארכאולוגי|אתר ישראלי, ששימש כפונדק דרכים מהמאה ה-9 לפנה"ס|המאות ה-9 והמאה ה-8 לפנה"ס|ה-8 לפנה"ס, כדים שעליהם ציורים וכתובת (ארכאולוגיה)|כתובות בכתב עברי קדום. המיוחד בכתבים היה הקשר שנעשה בין "יהוה" אלוהים (יהדות)|אלוהי עם ישראל|ישראל לבין האשרה (אלה)|אשרה:
ציטוט|תוכן=אמר או.הך אמר ליהליו וליועשה ול ברכת אתכם ל'''יהוה שמרנ ולאשרתה'''
ציטוט|תוכן='''ליהוה התמן ולאשרתה''' כל אשר ישאל מאש חנן הא ונתן לה יהו כלבבה
ממצאים אלו מגלים שהיו כאלו שזיהו את '''אשרה''' כבת זוגו של יהוה, ועבדו את שניהם יחדיו.
מתקופות מאוחרות יותר מצויים כמה וכמה ממצאים זרים, של מלכים שלחמו בישראל, המאזכרים את יהוה כאלוהי ישראל או כאלוהי ממלכת יהודה|יהודה (כמצבת מישע ועוד).
מי היה אברהם אבינו ?
מוצאו מאור כשדים, בחרן בצפון סוריה של היום, הוא נדד לא"י והצטרף לשבט שמוצאו מהר שעיר שבאדום/מדיין שהתנחלו בא"י ויחד עם נוודי השוליים התהוו להיות העברים הקדומים והפך לדמות מיתית בדורות הבאים. חשיבות השבט של הר שעיר- האל הלאומי שלהם נקרא יהווה עוד לפני התהוות בני ישראל.
פי התיאור בתורה (בר' י'), האזור של דרום מסופוטמיה, שם נמצאת אור כשדים היה מאוכלס בבני חם ונכבש על ידי נמרוד.
לפי זה טוען רמב"ן שאי אפשר לומר שמשפחתו של אברהם באה משם, כשברור מן התורה שאבותיו של אברהם היו בני עֵבר, בנו של שֵם בן נח.
ועוד כתוב שאברהם ומשפחתו באו מארם נהריים, מפדן ארם, (" אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי ") מעבר לנהר פרת, וברור שאזור זה שכן בפינה הצפונית-מערבית של מסופוטמיה.
[1] הכתובים המצביעים על כך הם: " בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר " (יהו' כד:ב); " וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ ...כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ ... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל-עִיר נָחוֹר " (בר' כד:ב-י); " וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי " (בר' יד:יג). אברהם נקרא "עברי" משום שהוא צאצא של עֵבֶר בן שם או משום שהוא בא מעבר לנהר. אך העיר 'אור כשדים' שכנה בעבר הזה של הפרת מנקודת הראייה של כנען.
עוד עובדה מחזקת את הטענה שמקום מוצאו של אברהם הוא חרן.
היה קיים שוני בתרבות העממית בין זו שבאור כשדים ובין זו שבחרן.
באור כשדים הייתה חברה עירונית הנתונה לשלטון רודני עם כמורה רבת עָצמה, וכל החיים הכלכליים היו מאורגנים ברמה גבוהה. לכן הערכים המוסריים הרוֹוחים של הפָּגָניוּת היו נפוצים בין פשוטי עם.
אך באזור חרן, בין השֵמיים הצפוניים-מערביים, לא היה שלטון מרכזי, והכלכלה הייתה עדיין מבוססת על רועי צאן ועל בעלי בתים עצמאיים, והיה חופש מחשבה.
לכן התעקש אברהם ואחריו יצחק לקחת לבניהם נשים רק מבנות "ארץ מולדתם", משום שידעו שיש גמישות חיובית כלשהי בתרבות הדתית-מוסרית של האזור (בר' כד:ב-י; כח:ו). [2]
עתה נשחזר את סדר המאורעות לפי הרמב"ן: תרח הוליד את בניו הגדולים – אברהם ונחור, בעבר הנהר פרת, בעיר חרן. פעם אחת לקח תרח את בנו אברהם ונסע עִמו לאור כשדים למטרה לא ידועה, [3] ואילו נחור ומשפחתו נשארו בחרן. באור כשדים נולד עוד בן לתרח ונקרא הרן (אולי על שם עירו חרן). כנראה שאברהם, בגלל אמונתו התקיפה בא-ל מוסרי טרנצנדנטי אחד, הסתבך בצרות עם השלטונות ונאסר [4] אך בדרך כלשהי נמלט, והרן נהרג.
נראה שהפמליה של תרח גורשה ממסופוטמיה ונאלצה לברוח לכנען: " וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם " (יא:לא), כלומר חזרו לחרן, ושם קיבל אברהם את הצו: " לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ".
אברהם קלט את רעיון האל האחד שהסתובב באויר באלף השני, כולל במצרים ובמסופוטמיה. הוא לא המציא אותו ויש ראיות לכך.
בימי קדם מצרים היתה מן ניו יורק של ימנו שרבים נוסעים לשם לעבוד וחוזרים. מהזכרונות האישיים המרובים רקחו אחרי מאות שנים זכרון קולקטיבי של יציאת מצרים כדי לאחד את העם.
מי היה משה רבנו ?
הוא דמות מיתית שאולי הוליך קבוצה קטנה של ישראלים יורדים בחזרה ממצרים לא"י, בטח לא את כולם. הזכרון שלו הפך לדמות מיתית מנהיגת העם.
בימי קדם מצרים הקדומה היתה כמו ניו יורק של ימנו שרבים נוסעים לשם לעבוד וחוזרים לביתם אחרי כמה שנים. גם בקרב בני ישראל היו הרבה קבוצות שירדו למצרים וחזרו.
מהרבה סיפורים אינדווידואלים קטנים עשו סיפור אחד קולקטיבי גדול אחרי דורות רבים..
הפרעה השנוי במחלוקת אחנתון[33], שהנהיג רפורמה דתית לכיוון המונותאיזם במצרים העתיקה כאשר נטש את פולחן הרב-אלים המצרי המקובל והחליט שהאמונה תתמקד רק באל השמש אתון,
חוקרים (למשל: ישראל קנוהל) שטענו שמשה היה ככל הנראה כהן דת בימי אחנתון שהושפע מהרפורמה שלו ושביקש לקיימה ביחד עם עברים אחרים שנמלטו ביחד איתו ממצרים לארץ ישראל והיוו גורם ביסוד האתני של עם ישראל.[34
מקובל לראות את הופעת המונותאיזם במהפכה האתניסטית במצרים של אחנתון, הזרם המרכזי בחקר בדתות טוען כי אלה מבני ישראל אשר הגיעו ממצרים הביאו עמם לכנען את תודעת האל היחיד, והמשיכו בכך גם כאשר מהפכה זו במצרים הסתיימה ונגנזה.
יציאת מצרים של 3 מליון איש לא היתה יכולה להתרחש ובטח שכל יציאה משמעותית הותירה רישומים בכרוניקות המצריות, כמו למשל יציאת ההיקסוס.
יתכן שאת יציאת ההיקסוס שהפכו לפלישתים ,"אימצו" כהיסטוריה ישראלית.
במאה ה 6 לפנה"ס המציאו סופרי/כוהני יאשיהו את סיפור יציאת מצרים כדי לגבש את העם, כמו כל מציאת ספר דברים, ליתר דיוק המצאת ספר דברים בימי יאשיהו.
המצאה שנועדה לגבש האמונה בבית דוד ובאל יחיד מונותאיסטי.
אם בני ישראל היו במצרים סביר מאד שהיו מאמצים את הכתב המצרי.
אם היו משתמשים בכתב מצרי מאות שנים היה נמצא איזה שהוא ממצא כתוב ואין כזה.
וכן היתה מורגשת השפעה מסיבית של המצרית על העברית. כל זה לא קיים.
|
כמו כן ,לפי התנ"ך ,ממצרים יצאו ( כולל הערב רב) כ 3 מליון בני ישראל כשדמוגרפים של הזמן העתיק אומדים את כלל אוכלוסית מצרים העתיקה בתקופה זו בכ 2-4 מליון נפש.
היתכן שכזאת התרוקנות ארץ לא תותיר עקבות בכתב או בחפירות ?
ואגב במאה ה 13 עד 14 לפנה"ס, הזמן המשוער של יציאת מצרים, היתה א"י תחת שליטה מצרית. אז לאן בדיוק הם ברחו מהמצרים ?
כיבוש הארץ
היה תהליך הדרגתי של כמאה שנה שבו הנוודים הישראלים בשוליים הביסו את העממים העירונים של א"י ולא מהלך מהיר של כיבוש כמתואר בספר יהושוע.
דוד המלך
אכן הוא דמות היסטורית אבל שלט רק מהגליל ועד יהודה. לא יתכן שכבש את ארם ( אזור דמשק) וכן לא את מישור החוף.
גם ממלכת יהודה וגם ממלכת ישראל אחרי הפיצול במות שלמה עבדו קודם כל את יהווה כי הם היו יהוויסטים אבל לא מונותאיסטים ובמקביל עבדו אלים זרים, רק בימי ישעיהו בקירוב הפך יהווה מאל יחיד של עם שמותר במקביל לעבוד עוד אלים של עמים אחרים לאל המונותאיסטי המוכר לנו, האחד והיחיד.
הסיפור התנ"כי שעבודת אלילים במאות 10-7 לפנה"ס היתה חטא בתקופת התרחשותה הינה אנכרוניזם של כהני ישעיהו במטרה ברורה ליצור ליכוד דתי.
כתובת תל דן היא מצבה ארמית הכתובה בארמית קדומה תוך שימוש באלפבית פיניקי,המתוארכת בין המאה ה-9 לפנה"ס למאה ה-8 לפנה"ס, שהוצבה בשער העיר העתיקה דן(תל דן) שבצפון עמק החולה.
הכתובת נתגלתה על ידי משלחת החפירות בתל דן בראשותו של פרופ' אברהם בירן, ראש מכון גליק לארכאולוגיה מקראית בהיברו יוניון קולג', בשנים 1993-1994. החלק הראשון של הכתובת נתגלה ב-1993 על ידי גילה קוק[1], מודדת משלחת החפירות, ועוררה מיד עניין רב. בשנת 1994 נתגלו עוד שני שברים מן הכתובת בריצוף רחבת השער. הכתובת נמסרה על ידי רשות העתיקות לתצוגה במוזיאון ישראל, והיא מוצגת באגף הארכאולוגי שבמוזיאון.
כתובת תל דן המתוארכת לתקופת מלכותם של צאצאי דוד, תקופת בית ראשון (תקופת הברזל II), היא הראייה הארכאולוגית החוץ מקראית החשובה ביותר ואולי אף היחידה, אשר מזכירה את בית דוד.
סיפורי התנ"ך
הועלו על הכתב במאה ה 7 לפנה"ס והם מתייחסים ל 500 שנים שקדמו להם, הסיפורים השתנו חלק לא בזדון וחלק לפי אינטרסים כשעברו בע"פ מדור לדור. זה לא כמו היום שאי אפשר לזייף את ההיסטוריה של המאה ה 16 או ה 18, הכהנים אז יכלו לספר לעם מה שהם רוצים על עברו מאות שנים אחורה בהעדר ספרים, כשהרוב לא יודעים קרוא וכתוב והכל עובר בע"פ מאות שנים. יש בסיס עובדתי לכל דבר אבל הסיפור השתנה הרבה מאד עם הזמן.
הערה עקרונית לשיטה המדעית :
אי אפשר להניח אוטומטית שמה שכתוב בתנ"ך נכון או לא נכון
אלא אנחנו לא יודעים עד שאין אימות, ראיה מצליבה בכתב או ממצא פיזי.
מטרת הארכיאולוגיה היא לחשוף את האמת עד כמה שניתן ולא לאשש ולהוכיח הנחה ידועה מראש שהתנ"ך הוא 100% אמת ומדויק....
לעיתים גם העדר ראיה הוא ראיה.
דוגמה להעדר ראיה שהוא ראיה: לא יתכן שהיתה יציאת מצרים בהיקף האנשים שמדובר בו בתנ"ך בלי שמקורות מצריים, שם היו כותבים בכמות רבה בזמן יותר מוקדם, היו מזכירים את זה ולא סביר שאם בני ישראל היו 400 שנה במצרים שלא היו מאמצים את הכתב בתקופה זו. כעובדה הכתב העברי פותח מהפניקי רק במאה ה 10 ונעשה נפוץ רק במאה ה 7.. כמו כן 2-3 מליון איש, מס' היוצאים ממצרים לפי התנ"ך ( וזה יותר מחצי מאוכלוסית מצרים באותה תקופה לפי הערכות דמוגרפיות של דמוגרפים ארכיאולוגים של המזרח הקדום ) לא היו יכולים לשרוד בסיני 40 שנה מהעדר מים ומזון.
המדבר לא איפשר בימי קדם לתמוך בהשרדות קבוצה כל כך גדולה.
בשנת 1,200 לפנה"ס חיל האויר לא הצניח להם אספקה....
Lawrence Mykytiuk’s popular BAR feature “Archaeology Confirms 50 Real People in the Bible” describes 50 Hebrew Bible figures that have been identified archaeologically. In this BAS Library Special Collection, BAR editors have arranged an extensive list of Biblical Archaeology Review, Bible Review andArchaeology Odyssey articles that provide additional context for each figure.
הכתב העברי:
הכתובות הפיניקיות הראשונות הן בנות אותו גיל של הכתובות העבריות הראשונות. הטענה שהכתב התפתח מהכתב הפיניקי מבוססת על היוונים שקבלו את כתב הא"ב מהפיניקים, והיניחו בהתאם שהם המציאו אותו.בסרביט אל חאדם יש כתובות כמו "אל הושע" שמתאימות לקבוצה שעובדת את אל.מדקה23https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=XPJoWqeQ-sE
הקרמיקה הישראלית דומה מאד לקרמיקה הכנענית, ואין לה כל דמיון לקרמיקה מצרית. הישראלים אינם אלא הבדואים של שלהי התקופה הכנענית (עע הביוגרפיה של אברהם) , שגיבשו שבטים, ובהמשך קואליציה של שבטים, בהר המרכזי, והתעמתו מידי פעם עם כנענים ופלישתים. הם זכרו
שלטון מצרי קדום ויצרו סביבו מיתוס של עבדות במצרים, תוך העתקת קטעים ספרותיים מהשכנים - מיתוס משה בתיבה הועתק מסיפור ינקותו של סרגון הב; סיפור יוסף הנרדף על ידי אחיו הועתק מסיפור עלייתו לשלטון של אסרחדון; חלום יוסף על שבע שנות רעב אינו אלא תעתיק חלום של כהן לפרעה דגו'זר; האשמת יוסף באונס אשת איש הועתק מיצירה ספרותית מצרית על שני אחים שאשת האחד מפתה השני ואחכ הוא מואשם בניאוף,ועוד
הכתובות הפיניקיות הראשונות הן בנות אותו גיל של הכתובות העבריות הראשונות. הטענה שהכתב התפתח מהכתב הפיניקי מבוססת על היוונים שקבלו את כתב הא"ב מהפיניקים, והיניחו בהתאם שהם המציאו אותו.בסרביט אל חאדם יש כתובות כמו "אל הושע" שמתאימות לקבוצה שעובדת את אל.מדקה23https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=XPJoWqeQ-sE
הקרמיקה הישראלית דומה מאד לקרמיקה הכנענית, ואין לה כל דמיון לקרמיקה מצרית. הישראלים אינם אלא הבדואים של שלהי התקופה הכנענית (עע הביוגרפיה של אברהם) , שגיבשו שבטים, ובהמשך קואליציה של שבטים, בהר המרכזי, והתעמתו מידי פעם עם כנענים ופלישתים. הם זכרו
שלטון מצרי קדום ויצרו סביבו מיתוס של עבדות במצרים, תוך העתקת קטעים ספרותיים מהשכנים - מיתוס משה בתיבה הועתק מסיפור ינקותו של סרגון הב; סיפור יוסף הנרדף על ידי אחיו הועתק מסיפור עלייתו לשלטון של אסרחדון; חלום יוסף על שבע שנות רעב אינו אלא תעתיק חלום של כהן לפרעה דגו'זר; האשמת יוסף באונס אשת איש הועתק מיצירה ספרותית מצרית על שני אחים שאשת האחד מפתה השני ואחכ הוא מואשם בניאוף,ועוד
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%9D
הכתב העברי הקדום (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות(מואב,[1] פלשת[2] וארם). באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות")המייצגים עיצוריםבלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי היה מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).
בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה,פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (ה-6-2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2-1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים, ובימינו הוא משמש כמעט רק בקרב פרטים שונים המכירים את האותיות המרכיבות אותו, לצרכים אקדמיים ומחקריים. כמו כן, וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום. במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו.[3]
כתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם[4]) החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס - המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל- כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.
מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה הרביעית לפני הספירה.
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הלא הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.
הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסיתלסירוגין עם האלפבית הארמי, עד שהשימוש בו נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (70-66 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (135-132). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היומיומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר של דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יומיומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה.[5] לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.
אלפבית פרוטו-כנעני :
מי כתב את התנ"ך:
אין אדם אחד ש"כתב את התנ"ך". התנ"ך הוא אסופה ערוכה של מיתוסים וסיפורים נכונים למחצה. בהתחלה אנשים האמינו במיתוסים.
הם סיפרו אחד לשני מסביב למדורה על אברהם שנדד בארץ, על בנו יצחק, נכדו יעקב, ועל שאר המשפוחה.
הם עקבו בסיפוריהם אחרי יוסף בן יעקב למצרים, ואחרי יעקב ושאר בניו אחריו.
חזרו עם צאצאיהם ממצרים, חצו איתם את הים, אכלו בחברתם את המן ואת השלוי.
כך עברו הסיפורים, מאב לבנו, מדוד לאחין, מסבתא לנכדיה. עברו והתגלגלו במאות גרסאות וגלגולים שונים. התנ"ך הוא מיתולוגיה שעברה אל הכתב.
כך עברו הסיפורים, מאב לבנו, מדוד לאחין, מסבתא לנכדיה. עברו והתגלגלו במאות גרסאות וגלגולים שונים. התנ"ך הוא מיתולוגיה שעברה אל הכתב.
נקודת המוצא היא שתק' התהוות עם ישראל, 1,500 לפנה"ס עד 1,000 לפנה"ס לא היה כתב בעם ישראל הקדום, מעבר למובן מאליו שלא היה אודיו, וידאו, טלויזיה ומחשב.... מאות שנים הדברים עברו בע"פ מאב לבן עד שהועלו על הכתב בין השנים 1,000 לפנה"ס עד 600 לפנה"ס.
הדבר פותח כר פורה לסיפור משתנה אין סוף פעמים, "טלפון שבור"...
בימנו דברים כאלו בלתי אפשריים... למשל השואה.
תוך 20-30 שנה יעברו לעולם שכולו טוב שארית העדים האישיים (personal, first-hand witnesses) לשואה, ובכל זאת לא יהיה ספק שהשואה התרחשה. גם עוד 1000 שנה לא יהיה ספק בכך. הסיבה היא שמצויים בידינו מאות אלפי מסמכי מקור מאלפי מקורות עצמאיים, נוסף על תמונות וסרטים ועדויות מקוריות מצולמות ומוקלטות מיד בתום המלחמה ועדויות פיזיות שאותרו מיד בתום המלחמה ורצף העברת העדויות מדור לדור.כל הדברים האלו המצטרפים למארג עדות מצמרר שלא ניתן לזייפו או לפברקו. ולא רק שיש בידינו מסמכי מקור, גם נתפסו מכונות הכתיבה ששמשו להדפסתם. זאת אומרת, עוד לפני שאנו קוראים את התעודות המצמררות עצמן מספיק שנבחן את הניר, את הדיו, את אופן הקשת פטישי מכונת הכתיבה והשקעים שהם יוצרים בניר ואנו רואים ששלושת גורמים חיצוניים אלה מתאימים לחלוטין זה לזה (כולם בני אותה תקופה, כולל מכונות הכתיבה שאף הן בידינו), וכל זאת בטרם קראנו מלה אחת
כאשר מתחילים לקרוא, רואים שהכל משתלב.
מכתב שנתפש במפקדה נאצית ב', רשום ביומן דאר נכנס שם.
אנו קוראים מנין נשלח, ורואים שנשלח ממפקדה נאצית א'.
אנו מחפשים ביומן דאר יוצא של מפקדה נאצית א' ואכן מוצאים שורה ביומן המעידה כי נשלח למפקדה נאצית ב' בתאריך הנקוב.
העדויות של הניצולים צולמו בדור בו הדברים קרו, כך גם עדויות נאצים שהתודו על פשעיהם ועדויות החיילים ששיחררו את מחנות ההשמדה והצילומים שצולמו מיד עם השחרור.
תוך 20-30 שנה יעברו לעולם שכולו טוב שארית העדים האישיים (personal, first-hand witnesses) לשואה, ובכל זאת לא יהיה ספק שהשואה התרחשה. גם עוד 1000 שנה לא יהיה ספק בכך. הסיבה היא שמצויים בידינו מאות אלפי מסמכי מקור מאלפי מקורות עצמאיים, נוסף על תמונות וסרטים ועדויות מקוריות מצולמות ומוקלטות מיד בתום המלחמה ועדויות פיזיות שאותרו מיד בתום המלחמה ורצף העברת העדויות מדור לדור.כל הדברים האלו המצטרפים למארג עדות מצמרר שלא ניתן לזייפו או לפברקו. ולא רק שיש בידינו מסמכי מקור, גם נתפסו מכונות הכתיבה ששמשו להדפסתם. זאת אומרת, עוד לפני שאנו קוראים את התעודות המצמררות עצמן מספיק שנבחן את הניר, את הדיו, את אופן הקשת פטישי מכונת הכתיבה והשקעים שהם יוצרים בניר ואנו רואים ששלושת גורמים חיצוניים אלה מתאימים לחלוטין זה לזה (כולם בני אותה תקופה, כולל מכונות הכתיבה שאף הן בידינו), וכל זאת בטרם קראנו מלה אחת
כאשר מתחילים לקרוא, רואים שהכל משתלב.
מכתב שנתפש במפקדה נאצית ב', רשום ביומן דאר נכנס שם.
אנו קוראים מנין נשלח, ורואים שנשלח ממפקדה נאצית א'.
אנו מחפשים ביומן דאר יוצא של מפקדה נאצית א' ואכן מוצאים שורה ביומן המעידה כי נשלח למפקדה נאצית ב' בתאריך הנקוב.
העדויות של הניצולים צולמו בדור בו הדברים קרו, כך גם עדויות נאצים שהתודו על פשעיהם ועדויות החיילים ששיחררו את מחנות ההשמדה והצילומים שצולמו מיד עם השחרור.
אין מה להשוות לאופן בו סיפורים הועברו מדור לדור בעולם בו אין תמונות,אין סרטים,אין ספרים,אין עיתונים, אין רדיו ואפילו כתב אין... הפתח לכיוותים ומניפולציות בסיפורי ההיסטוריה הוא אדיר.
מי היו העמלקים ?
עמלק במקורות חוץ מקראיים:
חוץ מאשר במקרא לא מוזכר עמלק במפורש באף מקור חוץ מקראי בן התקופה, יחד עם זאת המצרים הקדמונים קראו לשבטים השמיים שישבו ממזרח להם באזור סיני והנגב "עאמו" ו"שאסו" שם המזכיר את השם עמלק ואת הצירוף "וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ[16]" מלחמת בני ישראל והעמלקים מוזכרת גם במקורות האיסלאמיים שעל פי הם היו העמלקים מתושביו הקדומים של חצי האי ערב[17] וכי תחומם של העמלקים התפשט גם דרומה לאדום, לחג'אז ולעיר מדינה[18].
מי היו השסו ?
שסו (במצרית קדומה או שוסו, באכדית שותו או סותו[דרוש מקור]) היו קבוצה אתנית שהתקיימה, על פי מקורות מצריים ואכדיים במזרח הקדום החל מתקופת הברונזה המאוחרת באמצע האלף השני עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס בתקופת הברזל. זהותם האתנית של השסו אינה ברורה, אך יש המזהים אותם עם שבטי העברים ובכללםעם ישראל.
תוכן עניינים
- 1 השסו במקורות מצריים
- 2 השוסים במקרא
- 3 זיהויים של השסו עם העברים בכלל ובני ישראל בפרט
- 4 קישורים חיצוניים
- 5 ראו גם
- 6 הערות שוליים
מקורה של המילה שסו עשוי להיות בשורש מצרי שפרושו הליכה או[דרוש מקור] בשורש העברי/כנעני ש.ס.ה שפירושו ביזה.
המונח שסו הופיע לראשונה בכתובת מצרית מהמאה ה-24 לפנה"ס, והמשיך להופיע לאורך כל תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת עד לימי רעמסס השלישי. השסו חיו במסגרת שבטית, נפוצו בכל המרחב הכנעני מלבנון בצפון ועד סיני בדרום, ופעלו בעיקר באזורי השוליים בספר המדבר. השסו מתוארים בכתבים המצריים כרועים נוודי מדבר אשר היו פושטים לעתים על יישובים, מצדיות ושיירות מצריות.
תיאור המביע את החשש ממעבר בשטח הררי (נחל עירון בין בקעת מגידו למישור החוף) מובא במקור המצרי פפירוס אנאסטאזי א, מימי רעמסס השני(המאה ה-13 לפנה"ס): 'ראה המעבר נמצא בערוץ, אלפיים אמה עומקו...מסוכן הערוץ, מלא שוסים נחבאים אל בין השיחים ...פניהם זועפות ולבבם קשה... נתיבך מלא צוקים ואבנים, אין אחיזת רגל... מדמה אתה כי האויב מאחוריך ורעדה אוחזת בך'.[1] המקור הנ"ל גם מזכיר אנשי שסו אכזריים שאורבים לעוברים בדרך בגיא מסוים, בו עלול אמנמופה חסר-הנסיון לנסות לעבור עם מרכבתו. השסו האלה מתוארים על ידי המחבר חורי כחריגים בגובהם: 4 או 5 אמות - או במונחים מודרניים: כ-2.10 מ'.
במכתבי אל עמרנה שנשלחו על ידי מלכי ערים כנעניות לפטרונם מלך מצרים, נזכרים איגודי שבטים במילה האכדית "סותו". בדומה ל"שסו" אף ה"סותו" נזכרים בעיקר בהקשר צבאי כשכירי חרב של ממלכות כנען בצדם של החבירו.
לדעת החוקר רוברט ד. מילר השסו היו מחולקים לקלאנים מאורגנים של שודדי דרכים ובוזזים שהונהגו על ידי מנהיגים מקומיים (chieftains). לדעתו הם חיו כנוודים שמגדלים בקר ופעלו באזור שבין עמק יזרעאל בצפון לאשקלון וסיני בדרום.[2]
בתנ"ך מופיעה המילה העברית שוסים, מקבילתו של המושג המצרי שסו, במובן של שודדים, ומשיסה במובן ביזה. למשל:
- שופטים, פרק ב', פסוק 14: וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא-יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם
- שמואל א', פרק כג', פסוק 1: וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת-הַגרָנוֹת
- מלכים ב, פרק יז', פסוק 20: וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו
- ישעיה, פרק מב', פסוק 22: וְהוּא עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב
תבליט קיר מצרי המתאר את שני מרגלי השסו שנשבו על ידי צבאו של רעמסס השני בדרכו לסוריה מוכים על ידי חיילים מצרים במהלך קרב קדש.
שבוי שמי מתוך תבליט מצרי עתיקהמתואר בכרטוש כ"שסו של יהו". דמות זאת מתוארת ככנענית טיפוסית בניגוד לתיאור המקובל של השסו.
על סמך הדמיון הפונטי למלה עברים הסיקו מספר חוקרים כי בני ישראל הם החבירו, דעה זו אינה מקובלת יותר, ובמקומה מזהים את השסו שבמקורות המצריים עם השבטים שיצרו את עם ישראל. הזיהוי אפשרי, אך הוא מסתמך על מקורות מועטים מכדי להיות ודאי.
ברשימה טופוגרפית מימי השליט המצרי אמנחותפ השלישי שנמצאה במקדש בסולב שבנוביה, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו שסו:
- ארץ שעיר בדרום ארץ כנען
- ארץ יהו שמיקומה אינו ידוע
- ארץ לבן (כנראה לבנון)
- ארץ צרר
- ארץ צמת
- ארץ ורבר
- ארץ פיספס
נטען כי השם "ארץ יהו" מצביע על העובדה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה. יש המשערים שמקומה של ארץ "יהו" הוא בדרום כנען. כמו כן מוזכרים ה"שסו של יהו" גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני מאמארה המערבית שגם היא בנוביה (Amara West).
נוסף על כך, על סמך השושלות המשפחתיות במקרא משתמע כי שבטי ישראל היו קרובים במוצאם לעמים העבריים האחרים: אדום, מואב, ועמון. תעודה מצרית מימי הפרעה מרנפתח הכוללת דיווח ממעבר הגבול המצרי בסילה, אשר בתוואי תעלת סואץ של ימינו – מזכירה את בואם של "שסו של אדום" למצרים.[3]
מי היו החיקסוס:
חיקסוס
ציור קיר מקבר בני חסן שבה מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "חקה-חסת" (החיקסוס) - 'שליט ארץ זרה' בשפה המצרית הקדומה.[1]
החיקסוס או היקסוס הם שם יווני עתיק לקבוצה שמית שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסת ופירושו "שליטי ארצות זרות"
החיקסוס פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לשרוחן, אולם מאוחר יותר צר יעחמס הראשון על העיר וכבשה.
נרטיב של קורות החיקסוס הובא בידי מנתון, היסטוריון מצרי-הלניסטי בן המאה ה-3 לפנה"ס. מנתון מתאר קבוצת מצורעים שעוררה מהומות במצרים עד לגירושה בידי פרעה בשם "אמנופיס", כשהיהודים הם צאצאיהם. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה-1 לספירה חלק על מנתון אך ראה בפרטים מסוימים מדבריו ראיה לתיאור המקראי של יציאת מצרים. אף על פי שישנם חוקרים שפסלו את זיהוי החיקסוס עם אבות היהודים, הרב דוד צבי הופמן ועוד חוקרים סמכו עליו את ידם.[2]
תוכן עניינים
- 1 המחקר הארכאולוגי
- 2 סברת החיקסוס ובני ישראל
- 3 לקריאה נוספת
- 4 ראו גם
- 5 קישורים חיצוניים
- 6 הערות שוליים
בסוף המאה ה-19, חפר הארכאולוג פלינדרס פיטרי באזור הדלתא של מצרים, וגילה שם ממצאים חומריים - קרמיקה ואדריכלות - שאינם אופייניים לתרבות המצרית, אך דומים מאוד לתרבות החומרית שאיפיינה את אזור ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. את הממצאים האלו זיהה פיטרי כתרבות החומרית של החיקסוס. תחילה חשבו החוקרים - בהתאמה לכתבי מנתון - כי החיקסוס היו בני עם, שהיה מפותח טכנולוגית, אשר פלש למצרים. על פי הממצאים הם זיהו כי מקורו של העם הזה הוא מצפון לסוריה וארץ ישראל, ולשיטתם אחרי שהשתלטו החיקסוס על סוריה וארץ ישראל הם המשיכו למצרים - בשנת 1750 לפנה"ס - ושלטו במצרים באזור דלתת הנילוס עד 1570 לפנה"ס.
הכינוי "חיקסוס" - או "חקאו-ח'אסות" - שלעצמו שומש לראשונה במקור על ידי המצרים לציין ראשי שבטים מנוביה אולם עם השנים נהפך המושג לציון מלכים מאזור כנען וסוריה.
תפיסה זו של החיקסוס - כ"עם זר שפלש למצרים" - הייתה מקובלת מאוד בראשית המחקר, אולם כיום, בעקבות ממצאי החפירות הארכאולוגיות, רוב החוקרים סבורים שהחיקסוס לא היו "עם" של ממש אלא כינוי לשליטים (מלכים מהשושלת ה-15) בני שכבת מהגרים מגוונת שהגיעה למצרים בהדרגה, אשר ניצלו תקופת כושר של החלשות השלטון המצרי האוטוכטוני והשתלטו על מצרים. התואר "חקא-חסות" - כלומר "שליט הארצות הזרות" - מופיע על כמה מהחרפושיות שהנפיקו שליטים אלו לצד שמותיהם, שהיו שמות שמיים וחוריים (כגון: "יעקבהר", "ענתהר" ו"נחמן") שהיו נפוצים לפני כן בכל רחבי המזרח הקדום (למעט מצרים). ישנם חוקרים הסבורים כי החיקסוס לא היו זרים כלל למצרים אלא רובד האוכלוסייה השמית שישבה מאז ומתמיד במצרים התחתונה.
הסברה הראשונה לגבי מוצאם של החיקסוס מקבלת חיזוק מהעובדה שבבירתם אווריס התחילה להתיישב החל מהשושלת ה-12 (1900 לפנה"ס לערך) אוכלוסייה שהגרה לשם מכנען ובעלת מאפיינים של תרבות הברונזה תיכונה II A. המהגרים מכנען היו רועי צאן, חיילים, מלחים ובעלי מלאכה בשירותו של פרעה. בקברי התקופה נפוץ החמור כמנחת קבורה, דבר שהיה נפוץ בקרב החיקסוס.[דרוש מקור] בתקופת השושלת ה-13 (1770 לפנה"ס) טיפסו המהגרים מכנען בהיררכיה החברתית בעיר, וצברו עושר רב. בתקופה זו הוקם רובע מיוחד שבו על פי השקפת החוקרים ישבו המהגרים וריכזו בידיהם את הסחר של מצרים עם המזרח[3]. באותה תקופה נבנו בעיר מקדשים במאפיינים כנעניים, ובפתחו של אחד מהם נמצא שריד גזע עץ אלון, אשר שימש ככל הנראה לצורך פולחן האשרה. ככל הנראה זוהתה האשרה עם האלה המצרית חתחור, ואילו הבעל זוהה עם האל המצרי סת[4].
בעבר זוהתה בירת החיקסוס אווריס עם "צען" המקראית, שבצפון הדלתה, אולם כיום, בעקבות חפירותיו של הארכאולוג האוסטרי מנפרד ביטק בתל אל-דבע שבמצרים, ברור כי בירת החיקסוס שכנה בקנטיר- גם היא בצפון הדלתא - עיר שלימים שופצה על ידי רעמסס השני שיסד בה את בירתו פר-רעמסס (שרבים מזהים אותה עם "רעמסס" המקראית).
החיקסוס פיתחו את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והנשק במצרים, והנחילו למצרים את הקשת המורכבת ואת מלחמת המרכבות, בהן עשו המצרים שימוש רב. המילים "מרכבה" ו"סוסים", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המצרית הקדומה, באות למעשה משורש של שפה שמית שהובאה יחד עמם למצרים בתקופת החיקסוס. כמו גם בתקופת שלטון החיקסוס הוקמו החלקלקות, שהן חומות ביצורים מרשימות סביב יישובים בכנען.
מבחינה פולחנית אימצו בהדרגה אנשי החיקסוס, שתחילה האמינו באלי המזרח הקדום, את הפנתיאון האלים המצרי כאשר הם זיהו את אלי מצרים המקומיים עם אלים שמיים ידועים, למשל פולחן הבעל זוהה עם האל המצרי סת שאותו עבדו החיקסוס כאל הראשי שלהם.
המערכה שתוביל למפלתם של החיקסוס החלה בעקבות חשיפת תוכנית של שליט החיקסוס אפופיס הראשון בימי קאמוס (בן לשושלת מצרית מקומית ששלטה בתקופת החיקסוס באזור מוגבל בדרום מצרים) להשתלט על השטח המצרי המצומצם שבידיו של קאמוס בעזרת שיתוף פעולה עם מלך כוש. השליח ששלח השליט החיקסוסי אל מלך כוש נתפס בידי חייליו של קאמוס שהחליט לצאת למערכה לגירוש החיקסוס ממצרים התחתונה ולהחזיר את השליטה על שטחים אלה.[5] בשנת 1568 לפנה"ס בערך הטיל קאמוס, הפרעה האחרון של השושלת ה-17 מצור על אווריס אך לא הצליח להכניע את החיקסוס. בסופו של דבר גורשו שרידי החיקסוס האחרונים ממצרים כ-18 שנים לאחר מכן בימיו של ח'מודי על ידי המלך המצרי יעחמס הראשון (אחיו של קאמוס) - שנחשב למייסד השושלת ה-18 - סביב 1570 לפנה"ס. לפי כתבים ועדויות מתקופה זו נמלטו שליטי שושלת זו אל ארץ כנען, אל העיר שרוחן (הנזכרת במקרא כעיר בנגב יהודה), אך ברבות הימים ערך יעחמס הראשון מסע צבאי גם לארץ ישראל, צר על שרוחן שלוש שנים, וחיסל או לקח בשבי את אלו מפליטי החיקסוס שמצאו בה מפלט.
תרגום המילה המילה חיקסוס כ"רועים מלכים" מזכיר את דיבורם של בני יעקב אל פרעה כפי שהוא מופיע בסוף ספר בראשית: "וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן..וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז א).
ההיסטוריון המצרי-הלניסטי, מנתון, בן המאה ה-3 לפנה"ס, מזכיר בחיבורו את החיקסוס ומזהה אותם כאבותיהם של עם ישראל שלטענתו גורשו על ידי המצרים עצמם ממצרים בניגוד לסיפור המקראי והמסורתי-יהודי של יציאת מצרים. לדבריו משמעות השם "חיקסוס" הוא "רועים מלכים".[6] בחיבורו ביוונית "אגיפטיקה" הוא מספר את דברי ימיה של מצרים, כפי שהוא קרא בכתבים ההירוגליפים המצריים. את תיאורו מביא יוסף בן מתתיהו בחיבורו הפולמוסי "נגד אפיון".[7] מנתון מציג את אבות היהודים באור שלילי בצורה מכוונת וחיבורו עורר את ראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית שהודפסה באלכסנדריהוהחלה להתפשט ברחבי העולם היווני הלניסטי הקדום.[8]
בעקבות דבריהם של מנתון ושל יוסף בן מתתיהו, סברו בעבר מרבית החוקרים כי החיקסוס הוא שמו של עם נודד ממוצא שמי, אשר פלש למצרים העתיקה ומלך בה כמאתיים שנה. מנתון, שגם זיהה בכתביו את החיקסוס כאבותיו של עם ישראל, גורס כי פירוש השם "חיקסוס" הוא "המלכים הרועים". כיום, יש הסוברים כי הוא שיבוש יווני של הכינוי המצרי "חאקה-חאסות" (או "חכאו-ח'סות"[9], אך יש גם מקורות מסוימים הטוענים ששמם היה "חִ'יק שַסוּ"[10]), שבו כונו שליטי הארצות הזרות.
יש חוקרים הפוסלים את הזיהוי שבין החיקסוס ובין אבות ישראל - בעיקר בגלל חוסר התאמה בין תקופת שלטונם והתקופה בה נבנתה העיר רעמסס (במאה ה-13 לפנה"ס). כמו כן, בעוד שבני ישראל המקראיים מתוארים כמונותאיסטיים החיקסוס מתוארים כעובדי אלילים (אשר כנראה עבדו קודם לפלישתם למצרים את אלילי המזרח הקדום וסיגלו לעצמם את עבודת אלילי מצרים). בנוסף, הבדלי המעמדות בין שתי הקבוצות: החיקסוס - שליטים, בעוד שהעברים הם עבדים במצרים (שחיו בה במעמד של גרים לפני שעבודם) לא עולים בקנה אחד.
ישנם המציעים כי ייתכן כי האירועים המתוארים בסוף ספר בראשית (פרקים מ"א-נ'), שבהם חלה עליית יוסף לשלטון במצרים העתיקה וירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים אירעו בתקופת שלטונם של החיקסוס במצרים, שעודדו זרים להשתקע במצרים ולתפוס עמדות שלטוניות, כדי לחזק את שלטונם בארץ זו.[11][12]
בסרט "פענוח יציאת מצרים" (Exodus Decoded) משנת 2006, התומך בתאוריה שלפיה יציאת בני ישראל הוא אירוע גירוש החיקסוס ממצרים, נטען כי יוסף המקראי היה אחד משליטי החיקסוס שהשתמש בטבעת חותם שעליה מוטבע השם: "יעקבהר". לטענתם זהו השימוש היחיד בשם עברי מקראי ("יעקב") בהיסטוריה של מצרים העתיקה.
ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר, וכי סיפורו של יוסף הוא ייצוג הזיכרון של שלטון החיקסוס במצרים, כפי שהשתמר אצל צאצאיהם של מגורשי החיקסוס - קרי, לדעתם החיקסוס היו חלק מהקבוצות הפרוטו-ישראליות שהתגבשו לעם ישראל.[13]
קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי
מספר עמים וקבוצות קדומים הוצעו על ידי ארכאולוגיים שונים לזיהוי כאבות עם ישראל המקראיים, עקב נקודות דמיון קיימות בין קבוצות אלו לבין סיפורי המקרא והאירועים המכוננים בתולדות עם ישראל. בהם:
תוכן עניינים
ההיסטוריון המצרי-הלניסטי, מנתון, בן המאה ה-3 לפנה"ס, מזכיר בחיבורו את החיקסוס ומזהה אותם כאבותיהם של עם ישראל שלטענתו גורשו על ידי המצרים עצמם ממצרים באופן שונה לחלוטין מהסיפור המקראי והמסורתי-יהודי של יציאת מצרים.[1] בחיבורו ביוונית "אגיפטיקה" הוא מספר את דברי ימיה של מצרים, כפי שהוא קרא בכתבים ההירוגליפים המצריים. את תיאורו מביא יוסף בן מתתיהו בחיבורו הפולמוסי נגד אפיון (נקרא גם: קדמות היהודים).[2] אמנם, כיום יש הנוהגים לראות בחיבורו של מנתון רקע אנטישמי שכן הוא מציג את אבות היהודים באור שלילי בצורה מכוונת (היות והייתה קיימת בימיוקהילה יהודית במצרים), וגם בשל העובדה שחיבורו עורר את ראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית שהודפסה באלכסנדריה והחלה להתפשט ברחבי העולם היווני הלניסטי הקדום.[3]
בעקבות דבריהם של מנתון ושל יוסף בן מתתיהו, סברו בעבר מרבית החוקרים כי החיקסוס (כינוי המוכר גם כחיקסוס) הוא שמו של עם נודד ממוצא שמי, אשר פלש למצרים העתיקה ומלך בה כמאתיים שנה. מנתון, שגם זיהה בכתביו את החיקסוס כאבותיו של עם ישראל, גורס כי פירוש השם "חיקסוס" הוא "המלכים הרועים". כיום, יש הסוברים כי הוא שיבוש יווני של הכינוי המצרי "חאקה-חאסות" (או "חכאו-ח'סות"[4], אך יש גם מקורות מסוימים הטוענים ששמם היה "ח'יק שָסו"), שבו כונו שליטי הארצות הזרות.
כיום, פוסלים רוב החוקרים את הזיהוי שבין החיקסוס ובין אבות ישראל - בעיקר בגלל חוסר התאמה בין תקופת שלטונם והתקופה בה נבנתה העיר רעמסס (במאה ה-13 לפנה"ס). סיבות נוספות הן חוסר ההיגיון שעם ששלט במצרים ימציא לעצמו היסטוריה של עבדות, כמתואר במקרא. בנוסך ישנו הבדל בדת ובפולחן של שתי הקבוצות: בעוד שבני ישראל המקראיים מתוארים כמונותאיסטיים המאמינים באל אחד בלבד החיקסוס מתוארים כעובדי אלילים שכנראה עבדו קודם לפלישתם למצרים את האלילים שהיו נפוצים במזרח הקדום ולאחר מכן סיגלו לעצמם את עבודת אלילי מצרים, וכי בהסתמך על הבדלי המעמדות בין שני הקבוצות: החיקסוס - שליטים, בעוד שהעברים הם עבדים במצרים (שחיו בה במעמד של גרים לפני שעבודם) לא עולים בקנה אחד ולכן סביר להניח שלא מדובר באותם האנשים.
התומכים בזיהוי[5][6][7] מציעים כי ייתכן שהאירועים המתוארים בסוף ספר בראשית (פרקים מ"א-נ'), שבהם חלה עליית יוסף לשלטון במצרים העתיקה וירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים אירעו בתקופת שלטונם של החיקסוס במצרים, שעודדו זרים להשתקע במצרים ולתפוס עמדות שלטוניות, כדי לחזק את שלטונם בארץ זו.
ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר, וכי סיפורו של יוסף הוא ייצוג הזיכרון של שלטון החיקסוס במצרים, כפי שהשתמר אצל צאצאיהם של מגורשי החיקסוס - קרי, לדעתם החיקסוס היו חלק מהקבוצות הפרוטו-ישראליות שהתגבשו לעם ישראל.[8]
- הדמיון בין שמותיהם של שתי הקבוצות, בהנחה ששמם היה "עבירו" דהיינו "עברים".
- בני ישראל המקראיים מתוארים במקרא כעבדים הבונים מבנים למצרים הממררים את חייהם בעבודת פרך קשה, וכך מתוארים גם החבירו בפפירוס ליידן מספר 348, שבו מצוין כי ניתנו הוראות לספק מזון לחבירו ולחיילים ש"סחבו אבנים למקדש רעמסס", כמו גם באוסטרקון שנכתב בכתב היראטי מוזכרים החבירו כעובדים בעבודת פרך בבניית העיר פר-רעמסס (המזוהה גם כרעמסס המקראית)[9].
- במכתבי אל-עמארנה מתלוננים השליטים הווסליים בערי כנען מטעם המצרים על חדירת החבירו אשר כובשים את הארץ, ומבקשים מפרעה שישלח את צבאו לתקוף אותם לפני ש"הארץ תיפול לשליטתם". תיאור זה מקביל לתיאור המקראי של כיבוש הארץ בידי העבריים בתקופת יהושע בן נון. פרט נוסף שמשתלב עם המקרא, הוא במכתב ששלח מושל העיר שכם לפרעה שהתגלה באל-עמארנה, בו הוא טוען בפניו כי בנו התחבר עם החבירו ועוזר להם במסע הכיבושים שלהם בארץ כנען, טענה זו משתלבת עם המתואר בספר יהושע שלפיו הגיעו בני ישראל לעיר שכם ללא קרב.
אולם חוקרים אחרים שוללים זיהוי זה. זאת משום שהתואר "חבירו" אינו מציין כל קבוצה אתנית, אלא מעמד חברתי. בנוסף, שורש המונח חבירו הוא "עפר" ולא "עבר".
קיימת תאוריה המזהה ומקשרת בין שבטים נודדים שחיו במאה ה-18 לפנה"ס בצפון מסופוטמיה ששמם היה "בני ימין" לבנימין המקראי. מרכזם היה בעיר חרן שהייתה עיר מוצאם של האבות.[10]
קבוצה נוספת שהוצעה לזיהוי כבני ישראל היא הקבוצה הקרויה "שסו", שמתוארים בכתובות מצריות כחיים בארץ ישראל, וכמחולקים לשש קבוצות שונות שביניהן מוזכרים גם "השסו של יהו" שהוא שם המזכיר את השם המפורש של אלוהים במקרא.
יש הטוענים כי ייתכן שהקבוצה הנקראת:"אָסֶרְוּ" (Aseru) בכתובות מצריות מן המאה ה-14 לפנה"ס כשם של ארץ ועם החי בגליל המערבי הם בני שבט אשר [11] (בשטח זה הייתה נחלת שבט אשרהמקראי), אם טענה/זיהוי זה נכון ומשתלב עם הכרונולוגיה המקראית אז הרי שיציאת מצרים והתנחלות השבטים התרחשו לפני המאה ה-14 לפנה"ס (בעוד שהם מתוארכים לרוב לתקופת המאה ה-13 לפנה"ס) או שחלק משבטי ישראל נוצרו מאוכלוסייה שכבר חיה בארץ ישראל בזמן יציאת מצרים. האיסרו מוזכרים גם בפפירוס אנאסטאזי א כבעלי ברית של מצרים בהנהגת רעמסס השני והתחייבו להסגיר מורדים לשלטון המצרי. עם זאת, גם בנוגע לזיהוי זה קיימות מחלוקות כאשר החוקרים אינם מציעים מקור לשם "אָסֶרְוּ" או למוצאם. עוד נטען במקור הנ"ל כי ייתכן וה"חבירי" הנזכרים במכתבי אל-עמארנה הם בני "חבר בן בריעה בן אשר" (דברי הימים א פרק ז, פסוק לא) או שהם העברים בעצמם.
יגאל ידין הציע לזהות את אנשי שבט דן עם אנשי קבוצת ה"דננוי" שהשתתפה בפלישת גויי הים למצרים העתיקה בימי רעמסס השלישי (שבה לקחו חלק גם הפלשתים), כדי לבסס את טענתו הציע ידין כי הקשר שבין הדננוי לבין הפלשתים יכול להסביר את הקשר שמתואר במקרא בין שבט דן לפלשתים, כפי שמשתמע מסיפור שמשון הגיבור.[12]
הערות שוליים
This is what archaeologists have learned from their excavations in the Land of Israel: the Israelites were never in Egypt, did not wander in the desert, did not conquer the land in a military campaign and did not pass it on to the 12 tribes of Israel. Perhaps even harder to swallow is that the united monarchy of David and Solomon, which is described by the Bible as a regional power, was at most a small tribal kingdom. And it will come as an unpleasant shock to many that the God of Israel, YHWH, had a female consort and that the early Israelite religion adopted monotheism only in the waning period of the monarchy and not at Mount Sinai.[31][32]
Professor Finkelstein, who is known as "the father of biblical archaeology", told the Jerusalem Post that Jewish archaeologists have found no historical or archaeological evidence to back the biblical narrative on the Exodus, the Jews' wandering in Sinai or Joshua's conquest of Canaan. On the alleged Temple of Solomon, Finkelstein said that there is no archaeological evidence to prove it really existed.[33] Professor Yoni Mizrahi, an independent archaeologist who has worked with the International Atomic Energy Agency, agreed with Israel Finkelstein.[33]
“Really, it’s a myth,”... “This is my career as an archaeologist. I should tell them the truth. If the people are upset, that is not my problem.”[34]
