הכשל המודיעיני של בעלות הברית לפני מתקפת הארדנים
בדצמבר 1944 כבר היה ברור למדי לאן הולכת המלחמה. במזרח עמד הצבא האדום על הוויסלה והתכונן למתקפה הבאה אל תוך גרמניה, ובמערב הגיעו הצבאות האמריקאיים והבריטיים אל גבולות הרייך. גרמניה עדיין החזיקה בשטח עצום והפעילה מיליוני חיילים, אבל מצבה הלך והחמיר במהירות. היה לה מחסור בדלק, בציוד, בכוח אדם מיומן ובמטוסים. מול שתי חזיתות אדירות כאלה, הסיכוי להפוך את המלחמה נראה קטן מאוד.
מבחינה צבאית הגיונית, הדבר המתבקש מבחינת הגרמנים היה לעבור להגנה ולהאריך ככל האפשר את המלחמה. היטלר חשב אחרת. הוא האמין שהברית בין ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות אינה יציבה כפי שנראתה מבחוץ, ושמכה קשה במערב אולי תיצור ביניהן משבר. אם יצליח להביס חלק גדול מהכוחות המערביים, אולי יוכל להביא את הבריטים והאמריקאים למשא ומתן. אחר כך, כך קיווה, ניתן יהיה להפנות כוחות גדולים יותר נגד הסובייטים.
התוכנית שנבחרה הייתה שאפתנית בצורה קיצונית. הכוחות הגרמניים יפרצו דרך הארדנים, יחצו את נהר המז וימשיכו צפונה לעבר אנטוורפן. הצלחה כזאת הייתה עלולה לנתק כוחות בריטיים ואמריקאיים גדולים בצפון בלגיה ובהולנד ולפגוע קשות בקווי האספקה שלהם. לשם כך ריכזו הגרמנים שלוש ארמיות, ובהן שתי ארמיות שריון. בתוך הכוח נכללו כמה מעוצבות השריון הטובות ביותר שנותרו לגרמניה.
האיכות לא הייתה אחידה. חלק מהיחידות היו מנוסות, מאומנות היטב ומצוידות בציוד מצוין, ואחרות הורכבו מחיילים צעירים, מגויסים מבוגרים ואנשי חיל האוויר שהועברו לחי"ר. למרות זאת, היה מדובר בריכוז כוח עצום יחסית למצבה של גרמניה בשלב הזה של המלחמה. ההכנות נעשו תחת משטר סודיות מחמיר מאוד. תנועות רבות בוצעו בלילה, מידע נמסר רק למי שנזקק לו, וחלק מהמפקדים עצמם לא ידעו עד סמוך למתקפה מה בדיוק מצופה מהם.
למרות כל מאמצי הסודיות, בעלות הברית לא באמת היו עיוורות. בחודשים ובשבועות שקדמו למתקפה הגיע אליהן מידע רב שהצביע על כך שמשהו חריג מתרחש. הבעיה לא הייתה שהמידע לא נאסף. הוא נאסף ממקורות רבים ושונים. הבעיה הייתה שאיש כמעט לא חיבר את כל החלקים לתמונה אחת.
אחד הסיפורים המוזרים ביותר הגיע דווקא מקצינים גרמנים בכירים שנפלו בשבי הבריטי. הבריטים החזיקו חלק מהם במתקנים מיוחדים והקליטו בסתר את שיחותיהם. הקצינים לא ידעו שמאזינים להם, ולכן דיברו ביניהם בחופשיות יחסית על מה ששמעו לפני שנפלו בשבי. בנובמבר 1944 נקלטו שיחות שבהן הוזכרה מתקפה גרמנית גדולה במערב. אפילו הוזכרו מספרים גדולים מאוד של דיביזיות שאמורות להשתתף בה.
המידע הזה לא נשאר במתקן שבו הוקלט. הוא הועבר לגורמי המודיעין ובהמשך הגיע גם למפקדת בעלות הברית. אלא שהמספרים נשמעו מופרזים, והרעיון כולו לא התאים למה שהמפקדים חשבו על מצבה של גרמניה. לכן הוא לא קיבל את המשקל שהיה אפשר לצפות שיקבל בדיעבד. איש לא אמר שהמידע בוודאות שקרי, אבל גם איש לא התייחס אליו כאל התרעה אסטרטגית של ממש.
גם התצפיות מהאוויר סיפקו סימנים. זוהתה תנועה גוברת של רכבות, טנקים הועברו מערבה, נראו שיירות ליליות והייתה פעילות לוגיסטית חריגה. גם הופעת רכבות בתי חולים הייתה יכולה להעיד על הכנות למבצע גדול. כל אחד מהפרטים האלה היה מוכר למודיעין של בעלות הברית. אבל כל פרט בפני עצמו קיבל הסבר שנראה הגיוני.
טנקים שנעו מערבה הוסברו כתגבור להגנה. תנועת רכבות הוסברה כהעברת עתודות. פעילות לוגיסטית נתפסה כהכנה להתמודדות עם המתקפה הבאה של בעלות הברית. אפילו ריכוזי שריון גדולים לא נתפסו בהכרח כהכנה למהלך אסטרטגי. האפשרות שהגרמנים מתכוננים דווקא למתקפה רחבת היקף בארדנים נראתה לרבים בלתי סבירה.
גם מחקירות של שבויים ועריקים הגיע מידע חשוב. בתחילת נובמבר מסר עריק גרמני מידע על ריכוזי שריון ועל פעילות של ארמיית הפאנצר השישית במערב. ממש ערב המתקפה מסרו שבויים גרמנים שכוחות חדשים מוזרמים לחזית ושמתוכננת התקפה בתוך זמן קצר. גם כאן המידע לא נעלם. הוא פשוט לא היה חזק מספיק כדי לשבור את ההערכה שכבר התקבעה.
בתחום האזנות הקשר הייתה לבעלות הברית סיבה נוספת לביטחון עצמי. במשך שנים הן נהנו מהצלחה עצומה בפענוח התקשורת הגרמנית. מערכת אולטרה, שהתבססה בין השאר על פענוח מסרים שהוצפנו באניגמה, סיפקה מידע מודיעיני ברמה שהייתה חסרת תקדים. מפקדים התרגלו לכך שמבצע גרמני גדול משאיר אחריו סימנים רבים בתקשורת. בדרך כלל היו מצליחים לגלות לפחות חלק מהם.
לקראת מתקפת הארדנים נזהרו הגרמנים הרבה יותר. יחידות חשובות עברו לדממת אלחוט, וחלק מהמידע הרגיש הועבר בדרכים אחרות. הדבר יצר מצב כמעט הפוך מהמצופה. במקום שדממת האלחוט תיתפס כסימן אזהרה, לעיתים היא פשוט יצרה פחות חומר מודיעיני לניתוח. אחרי שנים שבהן האויב היה שקוף יחסית, השקט עצמו לא תמיד נתפס כמשהו מאיים.
כמה ימים לפני פתיחת המתקפה זוהתה דממת אלחוט חריגה ביחידות אס אס. בדיעבד זה נראה כמו סימן כמעט ברור לכך שמתרחש משהו יוצא דופן. בזמן אמת היו לו גם הסברים אחרים. יחידות יכולות לשמור על דממת קשר בזמן תנועה, ארגון מחדש או העברה לגזרה אחרת. שוב הופעל אותו דפוס מחשבה. נמצא הסבר סביר שלא דרש שינוי בהערכת המצב הכללית.
גם חיל האוויר הגרמני סיפק שורה של רמזים. הבריטים קלטו הוראות להעברת יחידות מערבה, הכנות לשינוי ייעוד של מטוסי קרב, ביטול קורסים ופעילות חריגה סביב מבצע קרוב. אף אחד מהמסרים האלה לא אמר במפורש שהמתקפה תתחיל בארדנים ב 16 בדצמבר. אבל יחד הם הצביעו על הכנות רחבות היקף. גם אותם לא חיברו בזמן לתמונה השלמה.
כבר בסוף אוקטובר התקבל מידע על כוח מיוחד שמוקם לצורך משימה במערב. בין השאר חיפשו הגרמנים חיילים שידעו אנגלית ואף הכירו סלנג אמריקאי. בדיעבד ידוע שהמידע היה קשור לכוחות שנועדו לפעול מאחורי הקווים האמריקאיים, חלקם כשהם לובשים מדים אמריקאיים. גם זה היה רמז לכך שהגרמנים מכינים משהו חריג. בזמן אמת לא היה ברור לאיזה מבצע הדבר קשור.
כאן מגיעים ללב הכשל המודיעיני. לבעלות הברית הייתה קונספציה ברורה לגבי מצבה של גרמניה ולגבי מה שהגרמנים מסוגלים לעשות. הקונספציה הזאת לא הייתה מופרכת. להפך, היא נשענה על עובדות נכונות מאוד. לגרמניה באמת היה מחסור בדלק, באמת חסרו לה חיילים, והיא באמת עמדה מול סכנה עצומה בחזית המזרחית.
מכאן נבעה ההנחה שהגרמנים לא יסכנו את עתודות השריון החשובות שנותרו להם במתקפה גדולה במערב. היה הגיוני יותר לשמור אותן לצורך הגנה או להעביר אותן נגד הסובייטים. לכן כל מידע חדש פורש בתוך המסגרת הזאת. כאשר נראו טנקים במערב, הם נחשבו לעתודה הגנתית. כאשר נצפתה תנועה חריגה, היא הוסברה כהיערכות לקראת מתקפה צפויה של בעלות הברית.
זו בדיוק הסכנה שבקונספציה מודיעינית חזקה. היא אינה גורמת בהכרח לאנשים להתעלם מעובדות. לפעמים היא עושה משהו הרבה יותר מתוחכם. היא גורמת להם לראות את העובדות, אבל להסביר אותן בדרך שמתאימה למה שהם כבר מאמינים בו. כל פרט חדש מקבל פירוש סביר בפני עצמו, ובסופו של דבר אף אחד מהפרטים אינו מצליח לערער את התמונה הכללית.
הייתה גם סיבה נוספת לשאננות מסוימת. המפקדים המערביים ידעו שהיתרון שלהם בכוח אש ובמטוסים עצום. גם אם הגרמנים ינסו מתקפת נגד משמעותית, ההנחה הייתה שניתן יהיה לעצור אותה באמצעות ארטילריה, עתודות שריון וכוח אווירי. במילים אחרות, אפילו אם ההערכה המודיעינית לא תהיה מושלמת, נראה היה שיש מספיק כוח כדי לתקן את הטעות בשדה הקרב.
היטלר בחר את מועד ההתקפה גם מתוך מחשבה על הבעיה הזאת. ב 16 בדצמבר 1944 שרר באזור מזג אוויר קשה, עם עננות כבדה וראות מוגבלת. במשך הימים הראשונים לא הצליחו בעלות הברית להפעיל את מלוא עוצמת חיל האוויר שלהן. היתרון שעליו סמכו כל כך הרבה פשוט לא היה זמין ברגע הקריטי. מבחינת הגרמנים, לפחות בשלב הראשון, זה עבד.
המתקפה פגעה בעיקר בכוחות אמריקאיים שהחזיקו בגזרה שנחשבה שקטה יחסית. חלק מהיחידות היו שם לצורך מנוחה או התאוששות, ואחרות היו חדשות יחסית בחזית. ההלם היה קשה. שני רגימנטים של הדיביזיה ה 106, יחד עם יחידות שסופחו אליהם, כותרו באזור שנאייפל ונאלצו להיכנע. מספר השבויים שם הגיע כנראה לסדר גודל של 8,000 עד 9,000 איש.
במהלך הקרב כולו נפלו בשבי יותר מ 23,000 חיילים אמריקאים. זה היה מספר עצום במונחים של הצבא האמריקאי בחזית המערבית. למרות זאת, ההפתעה לא הפכה לניצחון אסטרטגי גרמני. האמריקאים התאוששו במהירות, הזיזו עתודות לאזור והחזיקו בצמתים חשובים. ככל שהמתקפה נמשכה, הקצב הגרמני הלך ונחלש.
גם בעיות האספקה הגרמניות התחילו להשפיע במהירות. יחידות שריון צרכו כמויות עצומות של דלק, והמערכת הלוגיסטית הגרמנית התקשתה לעמוד בקצב ההתקדמות. כשהשתפר מזג האוויר חזרו גם מטוסי בעלות הברית לשמים. הם תקפו שיירות, גשרים, ריכוזי רכב ומערכי אספקה. אנטוורפן, היעד הגדול של המבצע, נשארה רחוקה.
בסופו של דבר נכשלה המתקפה. גרמניה איבדה כוח אדם, טנקים, דלק וציוד שכמעט לא היה לה במה להחליף. מבחינה אסטרטגית, היא שרפה במבצע הזה חלק חשוב מהעתודות האחרונות שלה. אבל מבחינה מודיעינית, מה שקרה לפני 16 בדצמבר נשאר אחד הפרקים המעניינים ביותר של המלחמה. לא משום שלא היה מידע, אלא בדיוק משום שהיה כל כך הרבה ממנו.
היו תצפיות מהאוויר, היו האזנות, היו שבויים, היו עריקים, היו תנועות רכבות וריכוזי שריון. הייתה דממת אלחוט חריגה, היו סימנים מפעילות חיל האוויר, ואפילו קצינים גרמנים שבויים דיברו ביניהם על מתקפה גדולה במערב. כמעט כל חלק מהפאזל היה קיים במקום כלשהו. מה שלא היה הוא מי שיחבר את כולם בזמן וישאל אם ההנחה הבסיסית עצמה אולי שגויה.
זה גם הלקח הרחב יותר של פרשת הארדנים. כשל מודיעיני לא נוצר תמיד מפני שאין מידע או מפני שהאויב מצליח להסתיר הכול. לפעמים המידע נמצא מול העיניים, אבל הוא אינו מסתדר עם מה שנראה הגיוני. במצב כזה בני אדם נוטים לא פעם לשנות את פירוש העובדות במקום לשנות את ההנחה שלהם. בדצמבר 1944 הגרמנים ניצלו בדיוק את החולשה הזאת.
האירוניה הגדולה היא שהערכת בעלות הברית לגבי מצבה של גרמניה הייתה, ביסודה, נכונה. גרמניה באמת הייתה חלשה מדי למהלך כזה. המתקפה באמת הייתה הימור מסוכן, ובסופו של דבר היא באמת נכשלה. הטעות הייתה להסיק מכך שהיטלר לא ינסה אותה בכלל. במודיעין, השאלה החשובה אינה רק מה האויב אמור לעשות, אלא מה הוא מסוגל להחליט לעשות גם כשההחלטה נראית לנו לא הגיונית.
---------------------------------- --------------------------------
הם ידעו שהסינים שם, אך לא האמינו למה שידעו
הכשל המודיעיני שקדם להתערבות הסינית במלחמת קוריאה
ההפתעה הסינית בנובמבר 1950 מוצגת לעיתים כסיפור פשוט: מאות אלפי חיילים חצו בחשאי את נהר היאלו, נעלמו מעיני מטוסי הסיור האמריקאיים, ואז הגיחו מן ההרים והסתערו על כוחות האו"ם שלא ידעו כלל שסין נכנסה למלחמה. יש אמת בתיאור הזה, אך הוא מחמיץ את עיקרו של הכשל.
האמריקאים לא הופתעו מעצם נוכחותם של חיילים סינים בקוריאה. עוד לפני המתקפה הגדולה היו בידיהם אזהרות דיפלומטיות מפורשות, הערכות על מאות אלפי חיילים סינים במנצ'וריה, יירוטי תקשורת, דיווחי סוכנים, תצפיות אוויריות, שבויים סינים, זיהוי של יחידות סיניות שלמות ועדויות מקרבות שבהם הובסו יחידות דרום קוריאניות ואמריקאיות. מה שהם לא הבינו היה משמעות המידע.
זו הייתה פחות הפתעה של איסוף ויותר הפתעה של פרשנות. המידע העובדתי הצטבר, אבל הוכנס שוב ושוב למסגרת מחשבתית שקבעה מראש כי סין אינה מתכוונת, אינה מסוגלת או אינה מעזה לפתוח במלחמה רחבת היקף נגד ארצות הברית. כאשר העובדות סתרו את המסגרת הזאת, האמריקאים לא שינו מיד את המסגרת. הם שינו את ההסבר לעובדות.
הניצחון באינצ'ון והתחושה שהמלחמה כבר הוכרעה
בספטמבר 1950 השתנה לחלוטין מצבה של המלחמה. לאחר חודשים שבהם נדחקו הכוחות האמריקאיים והדרום קוריאניים אל מתחם פוסאן, הנחיתה באינצ'ון ב־15 בספטמבר הביאה להתמוטטות החזית הצפון קוריאנית. כוחות האו"ם פרצו ממתחם פוסאן, שחררו את סיאול ורדפו צפונה אחר שרידי צבא קוריאה הצפונית.
בסוף ספטמבר נראה היה כי המלחמה הוכרעה. הצבא הצפון קוריאני חדל למעשה להתקיים ככוח מאורגן מדרום לקו הרוחב 38, עשרות אלפי חיילים נשבו, ויחידות האו"ם התקדמו במהירות לעבר פיונגיאנג. לאחר חודשים של כמעט אסון, עבר הפיקוד האמריקאי בתוך שבועות ספורים לאווירה של ניצחון מוחלט. ([מרכז ההיסטוריה הצבאית של צבא ארה"ב][1])
הצלחת אינצ'ון חיזקה מאוד את מעמדו של הגנרל דאגלס מקארתור. תוכנית הנחיתה שלו נחשבה קודם לכן מסוכנת ביותר, אך הצלחתה העניקה לו יוקרה כמעט בלתי מוגבלת. ההיסטוריה הרשמית של צבא ארצות הברית מתארת כיצד וושינגטון, על אף הסתייגויות מסוימות, העניקה לו מרחב פעולה רחב כדי להשלים את כיבוש צפון קוריאה לפני סוף השנה. ([מרכז ההיסטוריה הצבאית של צבא ארה"ב][2])
האווירה הזאת השפיעה ישירות על המודיעין. השאלה המרכזית כבר לא הייתה האם נכון להתקדם עד גבול סין, אלא באיזו מהירות ניתן להשלים את המשימה. מידע על התערבות סינית נתפס כמכשול זמני בדרך לניצחון שכבר הושג בעיקרו, ולא כאפשרות המחייבת בחינה מחדש של התוכנית כולה.
מה היה ידוע על ריכוז הכוחות במנצ'וריה
כבר במהלך הקיץ ידעו האמריקאים שסין מעבירה כוחות גדולים לצפון מזרח המדינה. יירוטי תקשורת הצביעו על תנועת יחידות שדה סיניות לכיוון מנצ'וריה. בסוף אוגוסט העריך מודיעין פיקוד המזרח הרחוק כי באזור הסמוך לקוריאה נמצאים כ־246 אלף חיילים סדירים של צבא השחרור העממי ועוד כ־374 אלף אנשי כוחות ביטחון ומיליציה. כלומר, הפיקוד האמריקאי ידע חודשים לפני המתקפה כי סין בונה מאגר צבאי עצום ליד זירת הלחימה. ([הסוכנות המרכזית למודיעין][3])
ב־8 בספטמבר קבע מזכר מודיעין של הסי איי איי כי התערבות סינית נמצאת בהחלט בתחום היכולת הצבאית של בייג'ינג. המזכר ציין כי ריכוז הכוחות במנצ'וריה והאשמותיה הפומביות של סין נגד פעילות אמריקאית סמוך לגבולה עלולים להיות הכנה למהלך גלוי. אלא שלצד ההתרעה הוצמדה מסקנה מרגיעה: התערבות גלויה תדרוש, לפי ההערכה האמריקאית, אישור סובייטי ונכונות להסתכן במלחמה כללית. ([הסוכנות המרכזית למודיעין][3])
כאן כבר הופיעה ליבת הקונספציה. המנתחים לא התעלמו מן היכולת הסינית. הם הכירו בה. אך הם הפרידו בין יכולת ובין כוונה, וקבעו שהכוונה תלויה בהחלטה סובייטית לפתוח למעשה במלחמת עולם.
האזהרות הדיפלומטיות היו מפורשות
בייג'ינג לא שמרה לחלוטין על שתיקה. במהלך ספטמבר ואוקטובר היא העבירה סדרת אזהרות פומביות וחשאיות. גורמים סינים הודיעו לשגריר הודו בבייג'ינג כי סין לא תאפשר לכוחות אמריקאיים להתקרב לגבולה. המסר הועבר לממשלת הודו, לשגריר ארצות הברית בניו דלהי ולמחלקת המדינה בוושינגטון באמצעות בריטניה.
ב־3 באוקטובר זימן שר החוץ הסיני ג'ואו אנלאי בדחיפות את שגריר הודו קוואלאם פניקר. ג'ואו הבהיר כי אם כוחות אמריקאיים, להבדיל מכוחות דרום קוריאניים, יחצו את קו הרוחב 38, סין תתערב. יום לאחר מכן כתב מנהל המשרד לענייני סין במחלקת המדינה כי אין לראות במסר הזה בבטחה כבלוף. המסמך הכיר בכך שהסיכון להתנגשות ממשית עם סין הוא רציני. ([המשרד להיסטוריה][4])
אזהרות דומות הגיעו דרך מוסקבה, שגרירויות אירופיות, עיתונאים והצהרות פומביות של ממשלת סין. ג'ואו הכריז כי סין לא תעמוד מנגד כאשר מדינה שכנה מותקפת וכאשר המלחמה מתקרבת לגבולה. במקביל דיווחו יירוטים על תנועות כוחות גדולות מדרום וממרכז סין לעבר הגבול הקוריאני.
הבעיה הייתה שלאמריקאים לא היו יחסים דיפלומטיים ישירים עם הרפובליקה העממית של סין. המסרים הגיעו באמצעות הודו, בריטניה ומדינות אחרות. לכן היה קל יותר לתייג אותם כתעמולה, ניסיון הפחדה או מהלך שנועד להשפיע על הדיונים באו"ם.
אך זו אינה תשובה מלאה. גם בתוך מחלקת המדינה היו אנשים שהזהירו שאין לפטור את המסר כבלוף. בסופו של דבר ההנהגה בחרה בפרשנות המרגיעה, לא משום שלא שמעה את האזהרה, אלא משום שהאזהרה לא התאימה להערכתה לגבי מה שסין אמורה לעשות באופן רציונלי.
המסמך המכריע של 12 באוקטובר
ב־12 באוקטובר, ימים ספורים לפני כניסת הכוחות הסיניים הגדולים לקוריאה, פרסם הסי איי איי הערכה סודית על סכנת ההתערבות. המסמך הכיר בכך שהכוחות הסיניים מסוגלים להתערב ביעילות, אף שאין להם עליונות אווירית וימית. הוא מנה במפורש את הצהרות ג'ואו אנלאי, תנועות הכוחות למנצ'וריה וההאשמות הסיניות בדבר הפרות גבול.
למרות כל אלה קבע המסמך כי אין סימנים משכנעים לכוונה סינית לפתוח בהתערבות מלאה. מסקנתו הייתה כי כל עוד ברית המועצות לא החליטה לפתוח במלחמה עולמית, התערבות סינית רחבה אינה סבירה בשנת 1950. ([המשרד להיסטוריה][5])
הניסוח הזה ממחיש את הכשל באופן כמעט מושלם. הנתונים העובדתיים נרשמו. היכולת הוכרה. האזהרות הדיפלומטיות הוזכרו. אך המסקנה נקבעה באמצעות הנחה אחרת: סין לא תקבל בעצמה החלטה כה מסוכנת, משום שהיא כפופה לאסטרטגיה הסובייטית ומשום שהתערבות פירושה מלחמה עולמית.
בדיעבד התברר ששתי ההנחות היו שגויות. מאו דזה דונג ראה בהתקרבות האמריקאית לנהר היאלו איום ישיר על ביטחון סין ועל המשטר הקומוניסטי החדש. הוא היה מוכן להתערב גם בלי התמיכה האווירית המלאה שביקש מסטלין. מנקודת מבטה של בייג'ינג, ההתערבות לא הייתה צעד בלתי רציונלי לקראת מלחמת עולם, אלא מלחמת מנע מוגבלת שנועדה להרחיק את הכוח האמריקאי מן הגבול הסיני.
בעת שמקארתור הרגיע את טרומן, הסינים כבר חצו
ב־13 וב־14 באוקטובר החלו הארמיות הסיניות ה־38, ה־39 וה־40 להיכנס לצפון קוריאה. ב־15 באוקטובר דיווח כוח לא סדיר דרום קוריאני שפעל בהנחיית הסי איי איי ליד נהר היאלו כי חיילים סינים עוברים לתוך קוריאה. לפי המחקר הרטרוספקטיבי של הסי איי איי, המידע הזה לא הובא בזמן לנשיא הארי טרומן ולמקארתור, שנפגשו באותו יום באי וייק.
בפגישה שאל טרומן את מקארתור מה הסיכוי להתערבות סינית או סובייטית. תשובתו של מקארתור הייתה שהסיכוי קטן מאוד. הוא אמנם ידע שיש כ־300 אלף חיילים סינים במנצ'וריה, והעריך שבין 100 אלף ל־125 אלף מהם פרוסים בקרבת נהר היאלו. אך הוא טען שרק 50 אלף עד 60 אלף יוכלו לעבור לקוריאה.
מקארתור הוסיף כי לסינים אין חיל אוויר המסוגל להגן עליהם. לדבריו, אם ינסו להגיע לפיונגיאנג, חיל האוויר האמריקאי יגרום להם טבח עצום. הוא אף אמר שהאמריקאים כבר אינם חוששים מהתערבות סינית. ([trumanlibrary.gov][6])
דברים אלה מראים שמקארתור לא סבר שסין אינה מסוגלת להעביר אפילו חייל אחד לקוריאה. הוא הכיר בריכוז הכוחות והכיר באפשרות של חצייה. טעותו הייתה בהערכת המספר שניתן להעביר, ביכולת הסינית לקיים את הכוחות ללא מערך לוגיסטי מערבי ובהנחה שהעליונות האווירית האמריקאית תהפוך כל התערבות להתאבדות.
באותו דיון דיבר מקארתור גם על החזרת הארמייה השמינית ליפן עד חג המולד ועל סיום הפעילות הצבאית בתוך זמן קצר. כלומר, ההתערבות הסינית לא נתפסה כסיכון שיש להיערך אליו, אלא כאפשרות תאורטית שכבר חלף המועד שבו הייתה יכולה לשנות את תוצאות המלחמה. ([trumanlibrary.gov][6])
דיווחים על מאות אלפי חיילים הפכו להסבר הגנתי
ב־16 באוקטובר דיווח הסי איי איי כי התקבלו ידיעות על כניסת חיילים סינים לקוריאה. במקום להסיק שסין פתחה בהתערבות, גובש הסבר חלופי: ייתכן שהכוחות נשלחו רק להגן על תחנות הכוח ההידרואלקטריות לאורך נהר היאלו, שסיפקו חשמל לתעשייה המנצ'ורית.
ב־20 באוקטובר הופצו דיווחים שלפיהם כ־400 אלף חיילים סינים מוכנים לחצות את הנהר. גם מודיעין פיקוד המזרח הרחוק וגם קצין קישור אמריקאי בהונג קונג העבירו הערכות בסדר גודל כזה. למרות זאת, הסי איי איי המשיך לטעון שסין וברית המועצות לא ירצו להסתכן במלחמה עולמית.
זהו מנגנון אופייני לקונספציה חזקה. בשלב הראשון נטען שאין סימן לכך שהסינים ייכנסו. כאשר התקבלו דיווחים שהם נכנסו, נטען שמדובר במספרים קטנים. כאשר הופיעו דיווחים על מספרים גדולים, נטען שמטרתם הגנתית. הקונספציה לא נשברה. היא התרחבה כדי להכיל את המידע החדש.
השבויים הסינים סיפרו את הסיפור
ב־25 באוקטובר תקפו הכוחות הסיניים לראשונה בעוצמה. יחידות דרום קוריאניות נתקלו בכוחות סיניים מאורגנים, ושבויים סינים שנחקרו באותו ערב סיפרו על נוכחות צבאית גדולה. במהלך היומיים הבאים השמידו הסינים שני רגימנטים של הדיוויזיה הדרום קוריאנית השישית ואילצו את הקורפוס הדרום קוריאני השני לסגת.
ב־29 באוקטובר נשבו חיילים סינים בשני צדי חצי האי. מן החקירות עלה שהם אינם מתנדבים בודדים או חיילים שהועברו כדי להשלים יחידות צפון קוריאניות, אלא משתייכים ליחידות סיניות מאורגנות בסדר גודל רגימנטי.
למחרת הגיע מפקד המודיעין של מקארתור, הגנרל צ'ארלס וילובי, למפקדת הקורפוס העשירי וחקר בעצמו 16 שבויים סינים. לאחר החקירה קבע שהם כנראה חיילים תועים שנפרדו מיחידותיהם, ולא עדות לכניסתו של כוח סיני מאורגן. באותו יום עצמו דיווחה הארמייה השמינית כי עשרה שבויים שונים מסרו שכמה דיוויזיות סיניות כבר נמצאות בקוריאה.
הפער כאן לא היה בין מידע אמין ובין שמועה אחת מפוקפקת. היו שבויים שונים, שנתפסו במקומות שונים, לאחר קרבות שבהם הופעלו יחידות סיניות מאורגנות. אולם מטהו של מקארתור העדיף את הפרשנות המצמצמת.
ב־29 באוקטובר אף קבע סיכום מודיעין של פיקוד המזרח הרחוק כי לכוחות הסיניים אין פוטנציאל לחימה משמעותי נגד צבא מודרני. זו הייתה הערכה תרבותית וצבאית עמוקה יותר, לא רק טעות במספרים. הכוחות הסיניים נתפסו כחסרי ציוד, חסרי אש מסייעת, חסרי לוגיסטיקה וחסרי יכולת לעמוד מול צבא אמריקאי מודרני.
בתחילת נובמבר כבר היה קשה לטעון שלא מדובר בצבא
בתחילת נובמבר הצטבר מידע שלא ניתן היה להסביר באמצעות מתנדבים בודדים. טייסי חיל הנחתים דיווחו על שיירות משאיות גדולות שנעו ממנצ'וריה לתוך קוריאה. רגימנט של דיוויזיית הפרשים הראשונה ספג אבדות כבדות בקרב עם הסינים. עד 4 בנובמבר זיהתה הדיוויזיה חמש דיוויזיות סיניות מולה, ואילו דיוויזיית הנחתים הראשונה זיהתה שלוש דיוויזיות נוספות.
יירוטי תקשורת חשפו הזמנה של 30 אלף מפות של קוריאה עבור הכוחות במנצ'וריה. מודיעין הצבא העריך שמספר כזה של מפות מתאים לכשלושים דיוויזיות.
ב־3 בנובמבר העלה פיקוד המזרח הרחוק את אומדן הכוח הסיני בתוך קוריאה לכ־34 אלף חיילים, לצד כמעט חצי מיליון חיילים סדירים וכ־370 אלף אנשי כוחות ביטחון במנצ'וריה. המחקר הרטרוספקטיבי של הסי איי איי קובע שבפועל כבר נמצאו בקוריאה יותר מ־300 אלף חיילים סינים. כלומר, הטעות לא הייתה רק בשאלה האם יש סינים בקוריאה. סדר הגודל הוערך בחסר קיצוני. ([הסוכנות המרכזית למודיעין][3])
ב־5 בנובמבר הודה וילובי שלכוחות הסיניים יש יכולת לבצע מתקפת נגד רחבה. אבל באותו יום מסר מקארתור למטות המשולבים בוושינגטון כי עדיין אינו מאמין שסין תיכנס למלחמה בכוח גדול.
גם ההערכה הלאומית כבר הכירה ביכולת הסינית לנצח
ב־8 בנובמבר פורסמה הערכת המודיעין הלאומית הראשונה שעסקה ישירות בהתערבות. היא העריכה שבקוריאה נמצאים בין 30 אלף ל־40 אלף חיילים סינים, הערכה נמוכה בהרבה מן המציאות. אך באותו מסמך הוערך שבמנצ'וריה נמצאים כ־700 אלף חיילים סינים, ובהם לפחות 200 אלף חיילי שדה סדירים.
המסמך קבע במפורש כי סין מסוגלת לעצור את התקדמות האו"ם באמצעות הכנסת כוחות הדרגתית, ואף לאלץ את כוחות האו"ם לסגת דרומה באמצעות הסתערות חזקה. ([המשרד להיסטוריה][7])
זוהי נקודה חשובה. שבועיים וחצי לפני האסון כבר קבע המודיעין הלאומי שסין יכולה להכריח את האמריקאים לסגת. ההפתעה לא נבעה מאי הכרת היכולת. היא נבעה מן האמונה שסין תשתמש ביכולת בצורה מוגבלת בלבד.
הערכת המודיעין הסבירה שמטרת ההתערבות היא לעצור את ההתקדמות, לשמור על משטר קומוניסטי בשטח קוריאה, להרחיק את כוחות האו"ם מן הגבול ולשמר אזור לפעילות צבאית וגרילתית. גם כאן הופיעה תפיסה של התערבות מוגבלת, שנועדה להקים חיץ בצפון קוריאה, ולא מתקפה שתשבור את כל החזית ותדחוף את האמריקאים הרחק דרומה. ([המשרד להיסטוריה][7])
הנסיגה הסינית שחיזקה את הטעות
בין 4 ל־6 בנובמבר הפסיקו הסינים את התקפותיהם, ניתקו מגע ונעלמו בחזרה לתוך ההרים. השקט הפתאומי היה חלק מרכזי בהצלחה הסינית.
מבחינת הפיקוד הסיני, השלב הראשון השיג כמה מטרות. הוא בלם את ההתקדמות המהירה, פגע ביחידות דרום קוריאניות, למד את דפוסי הפעולה האמריקאיים ומשך את כוחות האו"ם לעמדות מפוזרות ומרוחקות. לאחר מכן נסוגו הכוחות הסיניים, התארגנו והמתינו שהאמריקאים יחזרו להתקדם.
מבחינת מקארתור, ההפוגה אישרה לכאורה שהסינים אינם מעוניינים במלחמה כוללת. אילו התכוונו להכריע את כוחות האו"ם, מדוע הפסיקו לתקוף דווקא לאחר שהשיגו הצלחות?
זאת הייתה בדיוק מטרת הנסיגה. הסינים העניקו לאמריקאים התנהגות שניתן לפרש בהתאם לקונספציה הקיימת. העובדה שהאויב נעלם לא נתפסה כהכנה למתקפה גדולה יותר, אלא כהוכחה לכך שההערכה הקודמת הייתה נכונה.
עד אמצע נובמבר כבר זוהו 12 דיוויזיות סיניות בקוריאה. העיתונות דיווחה על מעבר כוחות סיניים נוספים, ומודיעין הארמייה השמינית דיווח על ריכוזים גדולים משני עברי הגבול. למרות זאת, לא הוסקה מסקנה חד משמעית כי מתקפה כללית עומדת להתחיל.
ההערכה של 24 בנובמבר
ב־24 בנובמבר, ערב המתקפה הסינית הגדולה במערב, פרסם הסי איי איי הערכת מודיעין מעודכנת. המסמך קבע כי אם המאמצים המדיניים לא יביאו לנסיגת האו"ם, סין תגביר את התערבותה, תשחק את הכוחות האמריקאיים ותנסה לקיים משטר צפון קוריאני.
עם זאת, נקבע שהראיות אינן מכריעות בשאלה האם סין כבר החליטה לפתוח במתקפה מלאה. ([המשרד להיסטוריה][8])
באותו יום יצאה הארמייה השמינית למתקפה צפונה. במשך היממה הראשונה כמעט שלא נתקלה בהתנגדות. בלילה הבא, 25 בנובמבר, פתחו הסינים במתקפת נגד עצומה נגד מרכז החזית. הקורפוס הדרום קוריאני השני קרס, האגף של הארמייה השמינית נחשף וכוחות אמריקאיים החלו בנסיגה. ב־27 בנובמבר הותקפו גם כוחות הקורפוס העשירי באזור מאגר צ'וסין. ([מרכז ההיסטוריה הצבאית של צבא ארה"ב][1])
בתוך ימים התברר שהסינים הצליחו להקים בצפון קוריאה שתי קבוצות ארמיות גדולות, שהגיעו ממנצ'וריה בחסות החשכה והוסוו ביום בשטח ההררי. מטוסי האו"ם לא הורשו לבצע סיורים מעבר לגבול הסיני, והסינים ניצלו היטב את המגבלות הגאוגרפיות והמדיניות של העליונות האווירית האמריקאית. ([מרכז ההיסטוריה הצבאית של צבא ארה"ב][1])
הקונספציה הראשונה: סין אינה שחקן עצמאי
הכשל העמוק ביותר היה התפיסה שהעולם הקומוניסטי הוא מערכת היררכית הנשלטת ממוסקבה. לפי תפיסה זו, קוריאה הצפונית פעלה בשליחות ברית המועצות, וסין לא תפתח במלחמה רחבה בלי הוראה ואישור מסטלין.
מכאן נגזרה משוואה פשוטה: התערבות סינית מלאה משמעותה החלטה סובייטית להסתכן במלחמת עולם. מכיוון שהמודיעין האמריקאי העריך שסטלין אינו רוצה במלחמה עולמית ב־1950, הוא הסיק שסין לא תתערב בהיקף מלא.
אלא שמאו פעל מתוך מערכת שיקולים סינית. הוא חשש מהימצאות צבא אמריקאי על נהר היאלו, מהשפעה אמריקאית על טייוואן, מאובדן מדינת החיץ הקוריאנית ומפגיעה במעמדה של סין הקומוניסטית זמן קצר לאחר ניצחונה במלחמת האזרחים. האמריקאים הבינו לא רע את זהירותו של סטלין, אך טעו כאשר הפכו את זהירותו לתחליף להבנת החלטותיה של סין.
הקונספציה השנייה: התערבות סינית תהיה בלתי רציונלית
שר החוץ דין אצ'יסון תיאר אפשרות של התערבות סינית כשיגעון. מנקודת מבט אמריקאית, היה בכך היגיון. לסינים היו מעט כלי רכב, מעט קשר רדיו, מעט נשק כבד, הגנה אווירית מוגבלת ודרכי אספקה ארוכות ופגיעות. ארצות הברית שלטה באוויר ובים והחזיקה יתרון גדול בארטילריה, תחבורה, קשר ואספקה.
אך האמריקאים ביצעו כאן טעות של השלכה. הם שאלו כיצד צבא אמריקאי היה מנהל מערכה כזאת, והסיקו שצבא שאינו מסוגל לפעול באותה צורה אינו מסוגל לפעול כלל.
הסינים בנו שיטת לחימה שהתאימה לחולשותיהם. הם נעו בעיקר בלילה, הסוו את עצמם ביום, הפחיתו שימוש ברדיו, נשאו חלק ניכר מן האספקה ביד או באמצעות בהמות, הסתננו דרך ההרים, תקפו אגפים וחיבורים בין יחידות וניסו להילחם מטווח קרוב, שבו יתרון האש האמריקאי היה קשה יותר למימוש.
העליונות הטכנולוגית האמריקאית הייתה אמיתית, אך היא לא ביטלה את יכולת האויב לפעול. היא רק אילצה אותו לפעול בצורה שהאמריקאים התקשו לראות ולהבין.
הקונספציה השלישית: זלזול באיכות החייל הסיני
ההיסטוריה הרשמית של צבא ארצות הברית מציינת כי משקיפים אמריקאים רבים, ובהם אנשים שסייעו בעבר לאמן כוחות סיניים נגד יפן, העריכו שהצבא הסיני יהיה מצויד בצורה גרועה, יונהג בצורה גרועה ולא יוכל להתמודד עם כוח מערבי מודרני.
הם לא נתנו משקל מספיק לכך שחלק גדול מן החיילים והמפקדים הסינים היו ותיקי שנים של מלחמה נגד היפנים ושל מלחמת האזרחים הסינית. הם היו דלי ציוד, אך מנוסים מאוד בתנועה רגלית, הסוואה, הסתננות, התקפות לילה ולחימה בשטח קשה.
לכך נוסף יסוד של יהירות תרבותית. המחקר הרטרוספקטיבי של הסי איי איי מתאר כיצד במטה פיקוד המזרח הרחוק התקבעה האמונה שכוחות אסיאתיים לא יעזו להתמודד עם העוצמה האמריקאית, ואם יעשו זאת יושמדו. הצלחת אינצ'ון הפכה אמונה זו כמעט לעובדה מוסכמת. ([הסוכנות המרכזית למודיעין][9])
הקונספציה הרביעית: מקארתור הפך מהערכה מודיעינית
מקארתור לא היה רק מפקד המבצע. הוא היה דמות בעלת סמכות עצומה, יוקרה ציבורית וקרבה רבה לצוות המודיעין שלו. הערכתו שהמלחמה כמעט הסתיימה השפיעה על אופן עיבוד המידע לאורך שרשרת הפיקוד.
וילובי לא המציא את כל המידע ולא הסתיר את עצם קיומם של הסינים. הדוחות שלו כללו כוחות סיניים במנצ'וריה, שבויים, יחידות שזוהו ואפשרות למתקפת נגד. אבל שוב ושוב הוא העניק למידע פרשנות שתאמה את תפיסתו של מקארתור: אלה חיילים תועים, כוחות מוגבלים, מתנדבים, מגיני הגבול או יחידות חסרות פוטנציאל נגד צבא מודרני.
נוצר מצב שבו הדרגים הקדמיים, שפגשו את הכוחות הסיניים בפועל, היו מודאגים יותר מן המטות בטוקיו ובוושינגטון. ככל שהמידע נע כלפי מעלה, הוא עבר תהליך של הקטנה והסבר מחדש.
הקונספציה החמישית: היעדר סימנים נראה כהוכחה להיעדר כוונה
האמריקאים ציפו שמאות אלפי חיילים יותירו חתימה מודיעינית גדולה: שידורי רדיו רבים, שיירות ממונעות ארוכות, מחנות גלויים, מחסני אספקה, ארטילריה כבדה ותנועה ביום.
כאשר לא ראו חתימה כזאת, הם הסיקו שאין כוח גדול. בפועל, היעדר החתימה היה תוצאה של משמעת הסוואה, תנועה לילית, שימוש מועט ברדיו, שטח הררי ומגבלות הסיור האמריקאי בקרבת הגבול.
זהו כשל מוכר במודיעין: חיפוש אחר האויב כפי שהוא אמור להיראות על פי הדוקטרינה שלך, במקום כפי שהוא נראה על פי הדוקטרינה שלו. הסינים לא הצליחו להסתיר כל סימן. האמריקאים ראו שיירות, יירטו קשר, לכדו שבויים וזיהו דיוויזיות. אבל מכיוון שלא התקבלה התמונה הטכנולוגית השלמה שציפו לראות, הם המשיכו להטיל ספק בהיקף הכוח.
לא מחסור במידע, אלא מנגנון שדחה את משמעותו
סין אכן ניהלה מבצע הסוואה מרשים. היא העבירה כוחות בלילה, הסתירה אותם ביום, הגבילה תקשורת אלקטרונית, ניצלה את ההרים ואת האיסור האמריקאי לפעול מעבר לגבול, ויצרה הפוגה מכוונת לאחר מתקפתה הראשונה.
אבל ההסוואה לבדה אינה מסבירה את ההפתעה. היא מסבירה מדוע האמריקאים לא ידעו את המיקום המדויק ואת סדר הגודל המלא של כל יחידה. היא אינה מסבירה מדוע התעלמו מאזהרות דיפלומטיות, מריכוז של מאות אלפי חיילים במנצ'וריה, מדיווחי מעבר הגבול, משבויים, מקרבות עם יחידות סיניות ומזיהוי של 12 דיוויזיות.
ההפתעה התאפשרה משום שכל ידיעה קיבלה הסבר מרגיע. ריכוזי הכוחות נועדו להגן על הגבול. האזהרות היו בלוף. החיילים הסינים היו מתנדבים או תועים. הקרבות היו פעולות מקומיות. הנסיגה הסינית הוכיחה שההתערבות הסתיימה. מאות אלפי החיילים במנצ'וריה לא יעזו לחצות משום שחיל האוויר האמריקאי ישמיד אותם.
לכן המקרה של קוריאה אינו בעיקר סיפור על מודיעין שלא ראה. זהו סיפור על מערכת שראתה חלקים רבים מן המציאות, אך לא הייתה מוכנה לקבל את המסקנה שעלתה מהם. עד שהקונספציה נשברה, הארמייה השמינית כבר הייתה בנסיגה, כוחות הקורפוס העשירי נלחמו בדרכם אל החוף, והמלחמה שנחשבה גמורה הפכה למלחמה חדשה לחלוטין.
-------------------------- ---------------------------------------
תקציר בחמש שורות:
כן. לרוסים היו לא מעט ידיעות ממשיות שהצביעו על כך שיפן מתכוננת למלחמה.
היו דיווחים של הנספח הימי הרוסי ביפן על תרגילים, גיוס והעמדת הצבא והצי בכוננות מלחמה.
היו אפילו ידיעות על תוכנית יפנית לפעול בקוריאה, לנתק את פורט ארתור ולתקוף את הצי הרוסי.
בסוף ינואר 1904 כבר התקבלו התרעות חריפות מאוד, וב 6 בפברואר יפן אף ניתקה את היחסים הדיפלומטיים.
כלומר, ההפתעה בפורט ארתור לא נבעה מחוסר במידע, אלא בעיקר מכך שהפיקוד הרוסי לא תרגם אותו למוכנות מבצעית.
כן, ובמובן מסוים התמונה אפילו חריפה יותר ממה שתיארתי קודם. לרוסים היה מערך מודיעיני ביפן, והוא הצליח להשיג מידע משמעותי למדי על ההכנות היפניות.
אחד האנשים המרכזיים היה אלכסנדר רוסין, הנספח הימי הרוסי ביפן. כבר במהלך 1903 הוא דיווח על בניית אוניות חדשות, שינויים בפריסת הצי, תוכניות גיוס ותרחישים יפניים לפעולה נגד הבסיסים הרוסיים. לפי המחקר של ההיסטוריון יבגני סרגייב, רוסין אף השיג מידע על תוכנית יפנית לפלוש לקוריאה ולהתקדם בדרום מנצ'וריה באופן שינתק את פורט ארתור משאר הכוחות הרוסיים. epdf.mx
באוקטובר ובנובמבר 1903 הוא דיווח שוב ושוב על תנועות של אוניות יפניות ועל הפעילות בבסיסים הימיים. בדצמבר דיווח על תרגילים אינטנסיביים של הצי היפני בפיקוד האדמירל טוגו ועל צעדי ארגון בפיקוד העליון היפני. ב 28 בינואר 1904, פחות משבועיים לפני ההתקפה, הוא כבר הודיע לממונים עליו שהצבא והצי היפניים מועמדים בכוננות מלאה לקראת מלחמה וגיוס. ארבעה ימים לפני התקפת פורט ארתור הוא שלח התרעה נוספת על שתי סיירות משוריינות חדשות שעושות את דרכן להצטרף לצי היפני. epdf.mx
כלומר, זה לא היה מצב שבו המודיעין הרוסי אמר: "אין לנו מושג מה היפנים עושים". להפך. לאחר המלחמה הודה גם שר המלחמה לשעבר אלכסיי קורופטקין שהמטה הרוסי עקב אחרי בניית כל אונייה יפנית חדשה ואחרי הקמת יחידות חדשות. הבעיה הייתה שהרוסים העריכו בחסר את יכולת הגיוס היפנית ואת איכות הצבא היפני. הם ידעו שהיפנים מתחמשים, אבל רבים מהם לא האמינו שיפן מסוגלת לנצח מעצמה אירופית גדולה כמו רוסיה. epdf.mx
היו גם התרעות הרבה יותר נקודתיות. בדצמבר 1903, לפי תיעוד שנבדק בידי סרגייב, הגיע אדם בריטי לקצין רוסי בפורט ארתור וסיפר לו שהיפנים מתכוונים לתקוף את הבסיס בשבועות הקרובים, במפתיע, עוד לפני הכרזת מלחמה רשמית. המידע הועבר למפקד העליון באזור, האדמירל אלכסייב. תגובתו הייתה להורות שלא להפיץ "שמועות שווא" ואף לאיים בענישה. epdf.mx
וזה כבר מתחיל להיראות ממש כמו כשל התרעה קלאסי.
גם בסוף ינואר הגיעו לרוסים ידיעות רשמיות על העברת חיילים, תחמושת ואספקה יפנית לעבר קוריאה. ב 26 בינואר העלו הרוסים את הנושא מול ממשלת יפן, כך שאין ספק שהמידע היה מוכר בדרגים הדיפלומטיים הגבוהים. היפנים הכחישו שהם מעבירים כוחות חדשים והציגו חלק מהפעילות כאספקה שגרתית. ויקיסורס
במקביל, אלכסייב עצמו כבר חשש מאוד מהמצב. הוא ביקש להגביר את הכוננות ואף להיערך לגיוס. בסנט פטרבורג חששו שצעדים כאלה דווקא יתנו ליפן תירוץ לפתוח במלחמה. הפער בין המפקדים במזרח הרחוק לבין הממשלה בבירה היה חלק משמעותי מהבעיה.
ואז הגיע הסימן שקשה הרבה יותר להסביר אותו.
ב 6 בפברואר 1904 הודיעה יפן על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה. אלכסייב רצה לנקוט צעדים צבאיים מיידיים. אבל בסנט פטרבורג עדיין ניסו להימנע מהסלמה, ושר החוץ הרוסי ולדימיר למסדורף אף טען כי ניתוק יחסים דיפלומטיים אינו בהכרח פירושו מלחמה. יומיים אחר כך תקפו המשחתות היפניות את הצי הרוסי בפורט ארתור. U.S. Naval Institute
זה החלק שממחיש היטב שהבעיה הייתה יותר מקונספציה פשוטה של "אין מלחמה". המנהיגות הרוסית ידעה שהמלחמה אפשרית ואף קרובה. מה שהיא לא הפנימה היה שיפן מוכנה לפתוח במלחמה מיד, ובמיוחד לפתוח אותה בהתקפת פתע לפני שהרוסים יקבלו הכרזת מלחמה רשמית.
גם ברמת הצי היו סימנים לכך שהאפשרות הזאת הייתה מוכרת. עוד לפני המלחמה נערכו ברוסיה משחקי מלחמה שכללו תרחיש של התקפה יפנית פתאומית. האדמירל סטפן מקרוב כבר בשנות התשעים של המאה ה 19 הזהיר כי היפנים עשויים לפתוח בפעולה צבאית בלי להמתין לטקס דיפלומטי מסודר. אבל כאשר המצב האמיתי הגיע, משרד החוץ חשש כל כך שרוסיה תהיה זו שתיראה כתוקפנית, עד שצעדי כוננות רוסיים עצמם נתפסו לעיתים כפרובוקציה שיש להימנע ממנה. epdf.mx
לכך הצטרפה גם תפיסה מזלזלת מאוד ביפן. מחקרים על המודיעין הרוסי לפני המלחמה מראים שמטה הצבא קיבל לא מעט דוחות טובים, אבל העריך בחסר כמעט כל מרכיב בכוח היפני. מספר המילואים, יכולת הגיוס, האימון, המשמעת ורוח הלחימה. חלק ניכר מהקצונה הרוסית היה משוכנע שצבא אסייתי אינו מסוגל להתמודד כשווה מול צבא אירופי גדול. epdf.mx
זו נקודה חשובה, כי מבחינת מודיעין ההבדל בין "ידענו שיפן מתחמשת" לבין "האמנו שהיא באמת תתקוף" הוא עצום. העובדות הגיעו. הפרשנות הייתה שגויה.
אפילו תוכנית הסיור הימי הרוסית באזור קוריאה מדגימה את השיתוק הזה. בסוף דצמבר 1903 נדרש מפקד השייטת בפורט ארתור להכין תוכנית סיור מול קוריאה. הוא הגיש אותה רק ב 8 בפברואר 1904, היום שבו יצא כוח הטורפדות היפני להתקפה. באותו זמן ממש היו אנשי המטה הימי בסנט פטרבורג שסברו שהסיכוי שהצי היפני ינצח את הרוסים הוא כמעט אפסי. epdf.mx
לכן הייתי מנסח את הכשל כך: הרוסים זיהו את ההכנות למלחמה, אבל לא העריכו נכון את כוונת האויב, את לוח הזמנים שלו ואת נכונותו להסתכן. הם ראו את היפנים מתכוננים, אבל עדיין חשבו שיש עוד זמן.
וזה כבר דומה מאוד למקרים מודרניים יותר של כשל מודיעיני. הבעיה איננה בהכרח שלא ידעת מה האויב עושה. לעיתים אתה יודע כמעט הכול על ההכנות שלו, אבל אינך מאמין למסקנה המתבקשת מהמידע.
