ארדואן

 טורקיה של ארדואן: לא רק מבקרת את ישראל אלא מעצמה אזורית בעלת מדיניות כוחנית


בשיח הפוליטי הבינלאומי רג'פ טאיפ ארדואן מרבה להציג את טורקיה כמי שניצבת מול עוולות שמבצעות מדינות אחרות, ובשנים האחרונות ישראל תופסת מקום מרכזי במיוחד ברטוריקה הזאת. בספטמבר 2026, למשל, הוא שב ותקף בחריפות את ישראל מעל במת העצרת הכללית של האו"ם וקרא להגברת הלחץ הבינלאומי עליה.


אלא שמדיניות החוץ הטורקית עצמה רחוקה מאוד ממדיניות של אי התערבות, ריסון צבאי או הסתפקות בגבולות המדינה. במשך עשרות שנים, וביתר שאת בתקופת ארדואן, טורקיה מפעילה כוח צבאי מחוץ לגבולותיה, מחזיקה כוחות בשטחן של מדינות אחרות, מתערבת בסכסוכים אזוריים ומקדמת תפיסה של טורקיה כמעצמה עצמאית בעלת מרחב השפעה רחב.


הדוגמה הבולטת ביותר היא הסוגיה הכורדית. חשוב להבחין בין הכורדים כאוכלוסייה לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן, ה PKK, שהוא ארגון חמוש שניהל במשך עשרות שנים מאבק אלים נגד המדינה הטורקית וביצע גם פיגועים והתקפות נגד אזרחים וכוחות ביטחון. טורקיה מציגה חלק גדול מפעילותה הצבאית בתוך המדינה, בעיראק ובסוריה כמאבק ב PKK ובארגונים שהיא רואה כשלוחותיו.


אולם המאבק הזה לווה לאורך השנים גם בהפרות חמורות של זכויות אדם נגד האוכלוסייה הכורדית. לאחר קריסת תהליך השלום בשנת 2015 התנהלו בדרום מזרח טורקיה קרבות קשים בין כוחות הביטחון לבין ארגונים חמושים המזוהים עם ה PKK. ארגוני זכויות אדם תיעדו הרג אזרחים, עוצר ממושך, שימוש בנשק כבד בתוך אזורי מגורים, הריסת בתים ועקירת מאות אלפי בני אדם. Human Rights Watch דיווח כי עד כארבע מאות אלף תושבים נעקרו בתקופת הלחימה ב 2016 וכי אזרחים בלתי חמושים נהרגו במהלך פעולות הביטחון.


נציבות זכויות האדם של האו"ם דיווחה על טענות להרג, עינויים, הרס נרחב של בתי מגורים ומורשת תרבותית, מניעת טיפול רפואי והגבלות קשות על האוכלוסייה באזור. לפי הדוח, כאלפיים בני אדם מכל הצדדים נהרגו בין יולי 2015 לאוגוסט 2016, ובהם אזרחים, לוחמים ואנשי כוחות הביטחון.


המאבק לא נותר בתוך טורקיה. במשך שנים ביצע הצבא הטורקי תקיפות ומבצעים בצפון עיראק נגד בסיסי PKK, ובהמשך הפכה צפון סוריה לאחת הזירות החשובות ביותר של ההתערבות הטורקית.


מאז מלחמת האזרחים בסוריה ביצעה טורקיה כמה מבצעים צבאיים מעבר לגבול והשתלטה יחד עם ארגונים סוריים בעלי בריתה על אזורים נרחבים בצפון המדינה. מבחינת אנקרה, המטרה העיקרית הייתה למנוע יצירת רצף טריטוריאלי בשליטת הכוחות הכורדיים הסוריים שהיו קשורים ל YPG ול SDF, משום שטורקיה רואה בהם ארגונים הקשורים ל PKK.


אלא שמבחינת המשפט הבינלאומי והמציאות בשטח מדובר גם בנוכחות צבאית טורקית ארוכת שנים בתוך מדינה שכנה. Human Rights Watch כתב בדוח לשנת 2026 כי הצבא הטורקי המשיך למעשה לשלוט בשטחים נרחבים בצפון סוריה וכי ארגונים סוריים שקיבלו תמיכה מטורקיה היו מעורבים במעצרים שרירותיים, התעללות, סחיטה ופגיעות באזרחים. הארגון דיווח גם על תקיפה במרץ 2025 שבה נהרגה משפחה כורדית, ובה שבעה ילדים, בתקיפה שיוחסה לטורקיה או לכוחות הנתמכים על ידה.


גם כאן נדרשת הבחנה. טורקיה אינה המדינה היחידה שפעלה צבאית בסוריה ללא הסכמה מלאה של השלטון המרכזי. ארצות הברית, רוסיה, איראן וישראל הפעילו גם הן כוחות או ביצעו תקיפות במדינה. אבל העובדה הזאת אינה משנה את העובדה שטורקיה עצמה היא שחקן צבאי מרכזי בסוריה ולא רק משקיפה מהצד.


זירה נוספת היא מזרח הים התיכון והים האגאי.


כאן נכנסת לתמונה דוקטרינת "המולדת הכחולה", Mavi Vatan. מדובר בתפיסה אסטרטגית ולא רק בסיסמה, המדגישה את הצורך של טורקיה להגן על מה שהיא רואה כזכויותיה במרחבים הימיים הסובבים אותה ולהפוך לכוח ימי משמעותי בים השחור, בים האגאי ובים התיכון. בשנים האחרונות טורקיה השקיעה רבות בחיל הים וביכולת להקרין כוח הרחק מחופיה.


אחת מנקודות המחלוקת העיקריות היא השאלה עד כמה איים יווניים יוצרים אזורים כלכליים ימיים ומדף יבשתי. יוון טוענת, בהתאם לפרשנותה לאמנת האו"ם בדבר משפט הים, כי גם לאיים שלה יש זכויות ימיות משמעותיות. טורקיה אינה צד לאמנה ודוחה את הפרשנות היוונית כשהיא מביאה לכך שאיים יווניים הסמוכים מאוד לחוף הטורקי חוסמים למעשה חלק גדול מהגישה הטורקית למרחבים ימיים.


הוויכוח הזה אינו תיאורטי בלבד. בשנת 1995 קבע הפרלמנט הטורקי כי הרחבת המים הטריטוריאליים של יוון בים האגאי משישה לשנים עשר מייל ימי תהיה עילה למלחמה. האיום הזה עדיין לא בוטל. גם בשנת 2026 הוא נותר חלק מהוויכוח בין שתי חברות נאט"ו.


טורקיה גם חתמה בשנת 2019 עם הממשלה הלובית בטריפולי על הסכם לתיחום אזורים ימיים, שיצר מסדרון ימי בין טורקיה ללוב והתנגש עם תפיסותיהן של יוון וקפריסין לגבי גבולות המים הכלכליים שלהן. יוון, קפריסין והאיחוד האירופי התנגדו להסכם וטענו שהוא אינו יכול ליצור זכויות על חשבון מדינות שלישיות.


המעורבות הטורקית בלוב לא הייתה רק דיפלומטית. אנקרה העניקה סיוע צבאי לממשלה בטריפולי והרחיבה בכך את יכולתה להשפיע על צפון אפריקה ועל מזרח הים התיכון.


התמונה הזאת משתלבת במושג שמכונה לעיתים נאו עות'מאניות.


אין פירוש הדבר שארדואן מתכנן להקים מחדש באופן מילולי את האימפריה העות'מאנית או לספח את כל השטחים שהיו שייכים לה. חוקרים רבים אף מזהירים מפני שימוש מופרז במונח הזה. מחקר של Brookings מ 2026 טוען כי למרות הרטוריקה של אנקרה, טורקיה אינה בונה אימפריה חדשה והיא פועלת יותר כמעצמת ביניים המנסה להגן על אינטרסים ולהגדיל את השפעתה בעולם בלתי יציב.


עם זאת, קשה להתעלם מהשימוש השיטתי של ארדואן בהיסטוריה העות'מאנית ובתפיסה שלפיה לטורקיה יש אחריות מיוחדת כלפי אזורים ועמים שהיו בעבר חלק מהאימפריה. מחקרים על מדיניותו מתארים שילוב של לאומנות טורקית, אסלאם פוליטי ותפיסה של טורקיה כמדינה בעלת שליחות היסטורית בעולם המוסלמי.


בתקופת ארדואן הרחיבה טורקיה את פעילותה הצבאית, הכלכלית והדיפלומטית בסוריה, עיראק, לוב, הקווקז, הבלקן, סומליה ומדינות נוספות באפריקה. היא פיתחה תעשייה ביטחונית עצמאית, הפכה ליצרנית גדולה של כלי טיס בלתי מאוישים והרחיבה את בסיסיה ואת שיתופי הפעולה הצבאיים מחוץ לגבולותיה. Carnegie מתארת את המדיניות הזאת כחלק מהשאיפה של טורקיה למעמד של מעצמת ביניים עצמאית, לצד מרכיב אידאולוגי ולאומני משמעותי בתקופת ארדואן.


יש גם פרדוקס מסוים במדיניות הזאת. מצד אחד ארדואן מציג את טורקיה כמגינה על הפלסטינים ועל מוסלמים אחרים מפני מעצמות חזקות. מצד שני טורקיה עצמה מפעילה כוח נגד ארגונים וכוחות כורדיים מעבר לגבולותיה, מחזיקה נוכחות צבאית במדינות שכנות ומאיימת במשך עשרות שנים כי צעד ריבוני מסוים של יוון בים האגאי עלול להביא למלחמה.


אבל יהיה פשטני להציג את כל מדיניות החוץ הטורקית כאימפריאליזם טהור. לטורקיה יש גם בעיות ביטחוניות ממשיות. ה PKK ניהל נגדה מאבק מזוין ממושך וביצע התקפות קטלניות. מלחמת האזרחים בסוריה יצרה לאורך הגבול הטורקי ארגונים חמושים ומיליוני פליטים. המחלוקת הימית עם יוון אינה המצאה של ארדואן והיא קיימת עשרות שנים. חלק מהמדיניות הנוכחית זוכה לתמיכה גם בקרב גורמים בטורקיה שאינם מזוהים עם ארדואן.


לכן התיאור המדויק יותר הוא שטורקיה של ארדואן הפכה למדינה בעלת מדיניות חוץ אסרטיבית במיוחד, המבקשת אוטונומיה אסטרטגית והשפעה על אזור רחב הרבה מעבר לגבולותיה. היא משלבת דיפלומטיה, מסחר, סיוע, לחץ פוליטי וכוח צבאי. לעיתים היא פועלת במסגרת אינטרסים ביטחוניים מוכרים, ולעיתים מדיניותה מעוררת טענות מבוססות להפרות זכויות אדם, לפגיעה בריבונות מדינות אחרות ולהפעלת לחץ צבאי להשגת יעדים מדיניים.


וזה גם ההקשר שבו נכון לבחון את הרטוריקה החריפה של ארדואן כלפי ישראל. ביקורת על פעולות ישראל אינה נעשית בלתי תקפה רק משום שטורקיה עצמה מפעילה כוח. באותה מידה, העובדה שארדואן מבקר את ישראל אינה מעניקה לטורקיה חסינות מביקורת על מעשיה שלה.


מדיניות עקבית של ביקורת על קולוניאליזם, כיבוש, שימוש מופרז בכוח או פגיעה באוכלוסייה אזרחית מחייבת לבחון כל מדינה לפי אותם עקרונות. במקרה של טורקיה, הרקורד כולל מלחמה ממושכת מול ה PKK שבמהלכה תועדו פגיעות חמורות באזרחים כורדים, נוכחות צבאית ממושכת בצפון סוריה ובעיראק, הפעלת ארגונים מקומיים חמושים, עימותים חריפים על גבולות ימיים עם יוון וקפריסין, מעורבות צבאית בלוב ותפיסה אסטרטגית מוצהרת של הרחבת כוחה והשפעתה של טורקיה במרחב שסביבה.


לכן מי שמבקש להבין את טורקיה של ארדואן צריך לראות אותה לא רק כמדינה המגיבה לאירועים במזרח התיכון, אלא כאחת המעצמות האזוריות הפעילות ביותר בעיצובם.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

המהומות בצרפת

סין, טאייוון

הקונצפציה האמריקנית בקוריאה