צילום ברך. נכנסת לחדר. אני לבד עם טכנאי רנטגן כבן 50 שנותן בי מבט אחד ומאותו רגע לא מסתכל עלי. משהו בו מרגיש לי סליזי למן ההתחלה. הוא מבקש ממני להוריד את הג'ינס. לעמוד ישר. לשכב על הבטן. לקפל רגל. לעמוד על ארבע. רגע, מה??? הברך שלי סוסת קרבות ותיקה ומעולם לא צילמו אותה בתנוחה הזו. מסרבת בנימוס, מתלבשת ונסה על נפשי, מרגישה מחוללת ומושפלת. כמובן שאשאל את האורטופד האם כך נדרש, אבל את הגועל שאני חשה עכשיו זה לא ישנה. למה אין כמעט טכנאיות רנטגן? למה אני צריכה להיות במתח בסיטואציה הרפואית הפשוטה-לכאורה הזו? מדכא.
דני הנדרסון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.